הגורו של הדייגים והכדורסלן לשעבר אלירן גואטה: "נתניה-היא עיר של דייגים"

הכדורסלן אילן גואטה, 45, יליד נתניה- שיחק בשנתיים האחרונות בקבוצת הפועל חדרה. ואז פרש, ממש לפני שנה. אחרי קריירה ממושכת ומרשימה בקבוצות שונות, בעיקר בנתניה. אבל לא רק. וטייטל, של השחקן הכי מבוגר בליגה. ובימים אלה, הוא מתמסר כולו לאהבה המרכזית בחייו: הים.

אביו של אלירן גואטה, שלום-הוא שהכיר לו את הים. ומאז שהוא זוכר את עצמו ועד היום, הוא חי ונושם את הכחול והמלח. וזה מתחיל בדיג חובבני, אותו הוא מקפיד לעשות לפחות פעמיים בשבוע. ונמשך בעסק שלו. חנות לצרכי דיג, הנושאת את השם 'שלושה דייגים'.

"הים הוא הכל בשבילי", מסביר אלירן גואטה שמגיע לחנות שלו על אופניים, כשהוא חף מכל פוזה, לחדשות נתניה.  "הוא מנקה ומרפא את הכל. אני לא צריך כלום בחיים שלי, חוץ ממנו. וחוץ מהמשפחה שלי, כמובן".

והוא מסביר גם למה, לדעתו, אסון הזפת של השבועיים האחרונים, לא פוגע בדגים.

לא מחפש כלום, מלבד הים

אנחנו נפגשים ביום חמישי, בשעות הצהריים. אצלו בחנות. אילן גואטה, במכנסיים קצרים וגופיה, יושב בפתח על שרפרף. ומכניס פתיונות לתוך קופסאות.

אני לא בטוחה שזה הוא. אולי זה בכלל פועל בחנות. אלא שאלירן גואטה, מברך אותי לשלום. מציע לי כסא מתקפל ומחייך את החיוך הגדול והתם שלו, שאין בו טיפה של אגו. "אני יכול להמשיך לעבוד, תוך כדי"?

והוא ממשיך להכניס פתיונות לתוך הקופסאות, לטובת הדייגים שאוטוטו יבוא לקחת, לקראת הסופ"ש. בעודו מתראיין לכתבה הזאת.

הוא נשוי ואב לשלושה. ועל אף שגובהו 1.96, גובהה של אישתו הוא בקושי 1.50, לדבריו. והוא איש של פעם. מהזן ההולך ונכחד, של פשטות ויושרה.

"הגובה והחיצוניות בכלל לא קובעים", הוא מסביר. "מה שחשוב הוא מה שיש בפנים. אני בנאדם שלא מחפש כלום בחוץ רק את הים. ובשאר הזמן, אני בבית. ולא מעניין אותי כלום. וגם אשתי ככה, בדיוק כמוני. בסך הכל, אישתי צריכה להיות החברה הכי טובה שלי. היום, אנשים מוותרים על הזוגיות שלהם מהר מידי, כי קשה להם לעשות ויתורים".

"הילדים שלי, באים איתי לים", הוא מוסיף בראיון לחדשות נתניה. "אבל לא מספיק. גדלתי על הים ועל הדיג. לאבא שלי יש סירה, וכך גם לי. במרינה בהרצליה וגם בנתניה. ואני דג דגים להנאתי. ברמה הספורטיבית. ואת הדגים שאני דג-אני נותן לאבא. כי לפעמים הוא מוכר אותם. אני, אישית-לא מוכר".

לדבריו, הוא הכי אוהב לאכול פלמידה לבנה. "אבל אם זה בעניין של לתפוס? אני אוהב לתפוס הכל. לוקוסים, פלמידות, מה שיש".

הכי כייף : לדוג בחכה

הוא נולד וגדל בשכונת ותיקים שבנתניה. ובהיותו ילד, החליטו הוריו לעבור לגור ברחוב זנגויל, שבמרכז העיר. כיום, הוא מתגורר עם משפחתו בבית פרטי צנוע, בשכונת עמידר.

"אני יודע לדוג ברשת, בחכה, ברולר, בצלילה-בכל הדרכים שרק אפשר", הוא מחייך. "ובדיג, אין דבר שהוא לא כייף. אני, אישית, אוהב הכי הרבה לדוג בחכה".

כמו אבא שלי. שנהג לדוג עם פתיונות ומצוף

"היום, כבר לא משתמשים במצוף של פעם. ענף הדיג התקדם והפך לאקסטרים. ויש מצופים, שהם בצורות של דג".

אז איפה בנתניה, אם ככה, אפשר לקנות דגי ים טובים?

"מי שרוצה לקנות דגים טריים, יכול לצאת בבוקר ולפגוש את הדייגים. ממש כשהם יוצאים מהמים. החוף סירונית, או בבלו ביי. צריך להגיע בסביבות השעה עשר. כשהים לא בעייתי. ואפשר גם לקנות בשוק. אבל, כמובן, צריך להבין בדגים, כדי לעשות את זה".

איך בודקים?
"מסתכלים פנימה, בתוך הזימים. הצבע צריך להיות אדום. והעיניים של הדגים, צריכות להיות מבריקות ולא שקועות. יש הרבה סימנים ותמיד צריך לבדוק טוב."

אבא שלי הוא השותף הבכיר

השיחה אם אלירון גואטה, במאמר מוסגר, מחזירה אותי אחורה בזמן. לימים בהם הלכתי לדוג עם אבי. היינו יוצאים באוטובוס, בשעה חמש בבוקר. וחוזרים אי שם בשעות הצהריים. זכרונות ילדות מתוקים, מעבר שהיה ואיננו. אבל בחייו של אלירן גואטה, זהו ההווה. ואם תשאלו אותו, אז בהחלט גם העתיד.

אומרים שכמויות הדגים בים-מתמעטות

"אני לא בטוח שזה נכון. והיום, סגנונות הדיג השתנו. והוא הפך להיות עיסוק הרבה יותר 'הייטקיסטי'. עם פתיונות דמויי דגים ורולרים ברמה אחרת, לא כמו אלה שאת זוכרת. גם חוטי הדיג יותר דקים ולא כמו אלה של פעם".

ואבא שלך, עדיין יוצא אתך לים?

"רק היום, הוא יצא איתי לים. בטח. וזו הפעם השנייה, שאני יוצא איתו לים השבוע. הוא השותף הבכיר שלי".

ואתה אוכל דגים כל יום?

"האמת היא, שלא. אני מכניס דגים הביתה, רק אחרי שאימא שלי מכינה אותם. אשתי, לא אוהבת את הריח. בשבילי-הדיג הוא בעיקר הנאה. של להירטב וליפול ולחכות שדג גדול יקפוץ מהמים".

הים-הוא כמו פילטר ענק

משרד הבריאות, המליץ לא לדוג דגים בינתיים. בגלל אסון הזפת

"השאלה אם זה רק הזפת, או שיש עוד זיהומים. בדיוק דברתי על זה היום, עם דייגים צעירים. הסברתי להם: אתם אולי לא יודעים. אבל פעם, בשנות ה-80, היה ליד החוף פח גדול של נפט. עם מברשת. וכל פעם, כשהיינו יוצאים מהים-היינו שופכים על הרגליים נפט. ומגרדים את הזפת מהרגליים, עם המברשת. זאת אומרת, שזפת בים-תמיד הייתה. ואף אחד לא דיבר על זה. בשנים האחרונות, הסירות השתכללו. וכבר לא ממש רואים זפת במים. אבל מעבר לזה, הים הוא כמו פילטר ענק. הדגים לא מקבלים זיהומים כל כך מהר. ואני מאמין שצ'יק צ'ק זה יתנקה".

ועוד הוא אומר: "במים מזוהמים, הדגים מתים. כמו שהיה בזמנו, בנחל אלכסנדר. אז אם אנחנו לא רואים עכשיו דגים מתים על החוף, המים לא עד כדי כך מזוהמים. הזפת, פוגעת יותר בצבים וציפורים. וגורמת להם נזק ישיר".

כמה דייגים יש בנתניה?

"המון. נתניה-היא עיר של דייגים. עם מאות אלפים של צעירים וקשישים, שאוהבים את הים. יש קהל ענק של אוהבי דיג בעיר הזאת, כולל צעירים. שהם ממש בתוך זה. ובכל מקום, אנשים יושבים על שוברים בשעות הבוקר המוקדמות, ומחפשים דגים. מדובר בריגוש, שאי אפשר להחליף אותו. ויש בזה גם סוג של שקט. אתה יוצא מוקדם בבוקר ואין בים אף אחד, רק הכוכבים, הים-ואתה".

הוא יהיה דייג

ומי הדייג הכי זקן בנתניה?

"לים- אין גיל, וגם לא לדייגים. לפני שנה, למשל, הגיע אלי לחנות דייג בן 90 פלוס. אז יש בים ילדים עם חכות ב-30 שקל וגם מבוגרים וקשישים. החנות שלי פועלת כבר 30 שנה. ואני ממשיך פה מורשת של שנים ארוכות. ואני מתרגש לעסוק בדייג ואוהב כל דבר ודבר בעיסוק הזה. אפילו את מילוי הקופסאות בפתיונות".

ואשתך- יוצאת אתך לדוג?

"לצערי, היא לא דגה דגים. אבל אצל אימא ואבא שלי, זה היה ככה. אבא היה יוצא לדוג עם הסירה. ואנחנו, בתור ילדים קטנים-היינו נשארים עם אימא שלנו. לדוג בחכה, ליד החוף. היינו כל הזמן בים. אשתי, קובעת סוף שבוע בכנרת, למשל. ויכולה לעמוד לידי כל היום, על שובר הגלים".

והילדים?

"הבן הגדול שלי, שקד, לקח ממני את עניין הכדורסל. אבל לצעיר, ריף-לא תהיה ברירה", הוא מחייך. "אפילו השם שלו, קשור לים. הוא בן שנתיים והוא יהיה דייג".

לחדשות נוספות בנתניה הקליקו כאן * לדף הפייסבוק שלנו הקליקו כאן