מאת סיגלית הופרט שגב
זה אולי לא נראה עליי, אבל הייתי חיילת די קרבית לתקופתי. אחרי שירות קצר כסמלת מבצעים בגבול לבנון, יצאתי לקורס קצינות ושובצתי כקצינת מבצעים בחטיבת חאן יונס. הימים, תחילת שנות ה-90 ורצועת עזה, גם אז, לא הייתה הקאריביים. עם כל זאת, היה לי שירות מדהים ולא רק במבט לאחור. תוך כדי השירות הרגשתי איך אני גדלה, לומדת אילו כישורים יש לי ואילו יכולות אין לי, מתפתחת והופכת מילדה לבוגרת, אחראית ועצמאית. בצבא למדתי על עצמי יותר מאשר בכל מקום אחר שהייתי בו.
הצבא שהייתי חלק ממנו היה צבא קשוב, הרגשתי זאת כחיילת והשתדלתי להיות כזו קצינה. תמיד היה עם מי לדבר ולמי לפנות. לא תמיד קיבלו את דעתי, אבל תמיד הקשיבו, טיפלו. המשפט הזה: "שתדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך", השאיר בי רושם עז והרגשתי שכך הוא. מעולם לא חסר לי כלום, אולי כמה שעות שינה, אבל בטוח לא אוכל וגם כשחדר האוכל היה סגור, היינו מקבלים מהטבח איזו כיכר לחם ושוקולד או גבינה צהובה.
לאחרונה יוצא לי לקרוא כל מיני פוסטים של חיילים בצה"ל. על חיילת שנעקצה על ידי עכביש ארסי, אבל אף אחד לא התייחס אליה, ועד שהגיעה לבית חולים, אחרי כמה ימים ובלחץ ההורים, הרגל כבר התחילה לפתח נמק. קראתי על תורים ארוכים לחדר האוכל ועל זה שלמי שאין כרטיס, לא יכול לאכול. ואפילו על תורים מטורפים לאוטובוסים רק כדי להגיע לבסיס. ככל שאני קוראת, אני שואלת את עצמי האם זהו הצבא שלי? הצבא האנושי, הקשוב? האם כאמא, מעבר לדאגה המטורפת והמחשבה מה יקרה לילדים שלי מצד אויבינו במהלך שירותם הצבאי, אני צריכה לדאוג מה יקרה להם אם סתם ירגישו לא טוב? או יותר חמור אם ירגישו מאוד לא טוב? האם מישהו יקשיב להם? האם יהיה להם מספיק אוכל? האם יכניסו אותם לחדר האוכל או יעלו אותם לאוטובוס לבסיס בלי שימעכו אותם?
אומרים שהצבא מתייעל, מונע בזבוז, מתמקצע, ואני בהחלט בעד. אבל אם הגענו לסיפורים כאלה, הרי שמישהו צריך לשאול את עצמו אם זו התוצאה שהוא דמיין לעצמו ואם הוא באמת קיצץ במקום הנכון.
