נתחיל במילות ברכה. אור מרוני, בת 49, התחתנה לפני שבוע עם בת זוגה בשש השנים האחרונות. לפני חמישה חודשים החליטה מרוני לשים את העבר מאחוריה, ועזבה את חיי הבוהמה של תל אביב. היא חיפשה מקום לגור בו על המפה ולפתע ראתה את השם "שלומי". מרוני לא מצליחה לתאר במילים מה עבר עליה באותם רגעים, כשפתאום הבינה שמצאה את המקום בשבילה. כבר ביום הראשון להגעתה לשלומי, התאהבה ורכשה דירה. שלומי בשביל מרוני זה הבית החם של סבתה הטוניסאית בחולון: עם הריחות וההכנות לשבת, הרכות המפנקת, והרצון לראות את האדם כפי שהוא – אדם.
16 שעות ביום של התנדבות
מרוני שונה בנוף החברתי של שלומי. היא הפיקה את מצעד הגאווה הראשון של תל אביב בשנת 1989 ואת העצרת הגדולה של נפגעות תקיפה מינית בפרשת נשיא המדינה קצב עם 120 אלף מפגינים בכיכר רבין. היא אשת יחסי ציבור לעמותות, הקימה בית ספר בשם "יחד" לניהול נכון ואפקטיבי של עמותות, וכן מרימה כעת פרויקט יזמות בשם "אנשי שלומי", המאגד את כל העסקים הכלכליים בשלומי והסביבה.
מרוני נולדה וגדלה בחולון ובגיל 12 יצאה מהארון. על ילדותה היא ממעטת לדבר ומוכנה להגיד שעסקה בעיקר בהישרדות. במהלך חייה נדדה בין ערי גוש דן, עסקה בשיווק ובעבודות שוליות למדי. לפני 20 שנה, עם רצח ראש הממשלה יצחק רבין, חל המפנה הגדול בחייה.
"בלוויה של רבין אילצו אותי להמשיך לעבוד והודעתי שאני מתפטרת. החלטתי באותו הרגע שאני מקדישה את עצמי להתנדבות וחייתי על החסכונות שצברתי. התנדבתי 16 שעות ביממה בעמותת קלף של הקהילה הלה"טבית שפעלה במשך 15 שנה ונסגרה. שלחו אותי לקורס יחסי ציבור וייצגתי את העמותה בכל התקשורת. אחרי שנה וחצי הבנתי שהחיים שלי הם בעמותות. פתחתי משרד ראשון בישראל בשם 'אור תקשורת ופרסום' שמטרתו לתת יח"צ לעמותות. רצח רבין הביא לי תקווה, אני הרגשתי כאילו רצחו לי אבא ואי אפשר היה לתאר את השבר".
מרוני מתארת כי קודם לכן היא תיעבה את רבין. בשנות ה-90 הייתה צלמת עיתונות בעזה, שהייתה לדבריה מוצפת באלפי ילדים שבורי רגליים וידיים. רבין היה אשם, אבל אז החלו לדבר על שלום ועל אוסלו ועל התקווה גדולה.
מרוני: "זו הייתה תקווה עצומה שהולך להיות צדק חברתי ושלום וכל המילים שנראות תלושות, וכגודל האמונה כך גם גודל הפחד. כשרבין נרצח זה היה אישי, כי הוא האדם שהאמנתי שיכול לעשות שינוי".
הקריירה התקשורתית של מרוני הייתה בנסיקה. הימים ימי בחירות לכנסת וטומי לפיד עם מפלגת שינוי מציע למרוני את המקום ה-15 והריאלי. היא מסרבת.
"ראיינתי את לפיד לעיתון גאווה, יכולתי להיות בפוליטיקה וזה הרגיש לי סיאוב, רחוק מאוד ממי שאני כיום. היום יש לי שאיפות מקומיות, אבל הן לא פוליטיות. פוליטיקה לא מעניינת אותי".
מרוני מספרת כי הצפון נמצא במקום השני בארץ בעמותות אחרי ירושלים, ובו 3000 עמותות ערביות ויהודיות. עם השנים הקימה את "יחד" – בית הספר לפיתוח משאבים לעמותות. המטרה הייתה להעביר את הידע שנצבר אצלה לעמותות שיוכלו להפסיק להיות תלויות בגיוס כספים ולבנות תוכנית עסקית רב שנתית: דרך גיוס המונים, קהילה למען עמותה ולא רק להזדהות עם הצרכים של אותה עמותה.
"אני עושה את זה במקום של אידיאל. לבד, אני לא יכולה לשנות את העולם, אבל אם הרבה אנשים יבחרו בשינוי, אז הוא יקרה. נתינה, ועזרה לזולת זה לא טרנד. אנחנו חיים בעידן שנותן מענה מהיר ולא מענה לעומק ורואים זאת בכל הגיוסים לתרומות בפייסבוק. המטרה שלי היא אחרת, לתת לאותם אנשים כלים שלא יזדקקו יותר, שיוכלו לצאת ממעגל העוני".
מיד הפכנו לשיחת היום
חמישה חודשים אחרי שהגיעה לשלומי, הספיקה מרוני גם להיפגש עם ראש המועצה גבי נעמן. היא הציגה לו תוכנית ששלומי צריכה להקים חברה כלכלית.
"כשהגענו לשלומי הפכנו לשיחת היום מיד. הבנו מיד שאנחנו שונות בנוף המקומי. התלחששו: 'הלסביות הגיעו לשלומי'. כשהלכתי ברחוב שמעתי ילדה שואלת מה זה 'לסביות' ואח שלה אמר לה זה 'אשה שמתחתנת עם אשה', חייכתי, זה עשה לי טוב. שלומי זה לא מקום פרימיטיבי כמו שמייצרים שיהיה.
"שלומי זה מקום עם נשמה וזה לא קיים במרכז הארץ והיום כשהשכנים מדברים לאור ואליי, הם מדברים בן אדם שאנחנו. גם מי שחשש ופחד, הפשיר. אנחנו משפחה נורמטיבית: זוג, שלושה כלבים ושני חתולים.
"אני מרגישה שהגעתי לשלומי בשליחות. אנחנו בחרנו, אני ואשתי לבוא לחיות בגליל ובשלומי ממקום של אהבה מוחלטת. פתחתי גוגל, רציתי הכי צפונה, הכי ירוק, הכי קרוב לים. היה פה משהו שגרם לי להתאהב במבט ראשון. אחד הדברים שכבשו אותי היה ביום אחרי שהגנו לכאן הגענו בשתיים לפנות בוקר והשכנים יצאו אלינו עם קפה ועוגה. למחרת הלכתי לסופר לרכוש כל מיני מצרכים יבשים כי לא היה לנו עוד תנור לבשל, ואשה שעמדה לידי בסופר, שאני לא מכירה, הציעה לי פלטה לשבת. אני כמעט נפלתי מהרגליים- הלם תרבות.
"בהרבה מובנים שלומי מזכירה את הבית של סבתא שלי, טוניסאית אסלית עם שכנות מרוקאיות והריחות המשכרים של יום שישי, זה הבית שהתגעגעתי אליו בהרבה מאד מובנים. זה סיפור אהבה, הלב לקח אותי לשלומי. אבל עם זאת, היכולת שלי להשפיע על העתיד של האזור זה חלק מהסיבה שהגעתי לכאן. אני באה מתל אביב שם מזיינים את המוח. כולם מדברים במרכז על דו קיום, אבל אין שם ערבי אחד ברחוב. בצפון לא צריך דבר על זה, זה קיים וחיים כולם בשלום.
המרחק בין הפריפריה למרכז
החברה הישראלית עברה כברת דרך ארוכה בניסיון לקבל את האחר. מרוני נזכרת בימים האפלים של תל אביב לפני 30 שנה, אז חד מיניים היו מסתירים את פניהם מחשש שלא יזהו אותם. "לאחר מכן, במצעד הגאווה הראשון, כבר הלכנו עם שלטים שדרשו שוויון. אני לא רוצה לקרב את הפריפריה. ברחתי משם, מהבועה השחצנות והיוהרה. אני לא אוהבת את הריקנות. נכון יש שם תרבות וחשיבה, אבל יש ריחוק מאוד גדול. אני רוצה לתת לפריפריה את הכבוד הראוי לה והיא לא אמורה להיות השתקפות, היא צריכה להאיר הלאה. לכן חייב להיות שינוי תפיסתי בקהילה והשינוי התפיסתי הוא לא 'אנחנו מול המרכז'. אני נפעמת מהיכולת לקיים שיח, זה לא קיים בתל אביב שרואים אנשים שפשוט מדברים אחד עם השני. כל מה שצריך הוא שהנוער יישאר ושלומי יכולה לנסוק. אני יכולה לתת את זה.
"אין סיבה בעולם שבגליל הרמה הסוציואקונומית תהיה כל כך נמוכה. הממשלה לא מעניינת אותי, אני לא מחפשת מי אשם, אלא לתת לאזרחים את היכולות לשנות את החיים שלהם. החזון שלי הוא לעשות את השינוי בלי עזרת הממשלה. נפגשתי עם גבי נעמן, ואני אשמח להקים חברה כלכלית שתשנה את המצב בשלומי ולהביא לכאן חברות ביו-טכנולוגיות שישתפו פעולה עם בית ספר אורט ושתלמידים ירצו לבוא לכאן ללמוד ותהיה להם סיבה להישאר. ודרך המפעלים ניתן לעשות זאת. אני לא מעודדת תעשייה כי זה מקבע את האנשים בצווארון הכחול. אני רוצה לתת גאווה. יש לי הרבה רעיונות, אם לא ייצא לפעול אני אקים 'קרן כלכלית לשלומי', כי אני מחויבת ליישוב הזה. הפוליטיקה לא מעניינת, אפס אינטרס פוליטי. אני באה ממקום הכי נקי לעשות שינוי. כך או אחרת בתוך חמש שנים יחול כאן שינוי".
