הסטטיסטיקה אומרת שעשרים אחוזים מהגברים עוברים התעללות מצד בנות זוגם. ד"ר רונית דרור, מייסדת עמותת "לצדכם" – המרכז הישראלי לטיפול ושיקום גברים נפגעי אלימות ונפגעי גירושין, מאמינה שצריך למגר אלימות במשפחה נגד גברים, שצריך להילחם בתלונות השווא נגדם, לאמץ את החלטות ועדת שיפמן ולשנות את התפיסה המגדרית על פיה האישה היא חסרת האונים היחידה. סך הכל, כולנו קורבנות של נסיבות
מתוך מונולוג של ד', בן 40, אבא לשני ילדים, שנישואיו נמשכו שמונה שנים: "חשבתי שאני חיי נישואין רגילים, רק כשהגעתי לטיפול הבנתי שעברתי מסכת של התעללות נפשית, כלכלית ומינית. כאשר היא הייתה כועסת עליי, ספגתי ימים שלמים של מבטי זלזול, שתיקה והתעלמות. הרגשתי זר בבית שלי. היא החזיקה את כל הצ'קים וכרטיסי האשראי ואני הייתי צריך לבקש רשות ולתת הסברים על כל דבר שקניתי. היא הסכימה ליחסי אישות פעם בשבעה או שמונה חודשים וגם אז תחת תנאים שהיא קבעה מראש. לא היו התפרצויות זעם. הכל התנהל בשקט. לכן לקח לי הרבה זמן להבין שאני חי בטרור".
הסטטיסטיקה מדברת על כעשרים אחוזים של גברים הסובלים מהתעללות מצד הנשים שלהם, רק שזו אינה מדווחת ולא מגיעה לכותרות. מחקרים מצאו כי הגברים נחשבים לבעלי הכוח הפיסי ורבים מהם פוחדים לדווח לרשויות על אלימות מצד בנות זוגם מתוך פחד להיתפס כ-"נשיים", "פחדנים" או מפחד מפני תגובת בת הזוג. לכן, רק 10 אחוזים ממקרי האלימות נגד גברים מדווחים למשטרה.
ד"ר רונית דרור מכרמיאל, הקימה ומשמשת יו"ר עמותת "לצדכם" – המרכז הישראלי לתמיכה, סיוע, טיפול ושיקום גברים נפגעי התעללות, אלימות פיזית, מינית ונפגעי גירושין. העמותה מיועדת הן לגברים הנפגעים והן לבני משפחותיהם הקרובים, הורים, אחים, ילדים, והיא הראשונה מסוגה בישראל אשר מטפלת ומקדמת את התחום ברמת הפרט וגם ברמת הקהילה. ד"ר דרור, בת 51, אם לשני ילדים בוגרים. עמרי הבכור, נשוי המתגורר גם הוא בכרמיאל, ותמיר חייל משוחרר.
היא בעלת שני תארים, אחד בחינוך והשני בעבודה סוציאלית קלינית ודוקטורט בעבודה סוציאלית, שעוסק בהסלמה של קונפליקטים בין בני-זוג ביחסים אינטימיים. במסגרת עבודתה הקימה בעיר את מועדון אנוש ואת המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים, אותו ניהלה במשך 11 שנים.
אחרי 30 שנות עבודה סוציאלית, היום היא חוקרת בתחום האלימות בין בני זוג, מרצה באוניברסיטת חיפה ומכללת ספיר, ובעלת קליניקה פרטית לטיפול פרטני וזוגי. כל אלו לצד עיסוקה המתמשך בעמותת ל"צידכם".
מה הוביל אותך לעיסוק דווקא בגברים?
"התחלתי לחקור אלימות בין בני זוג במהלך התואר השני בעבודה סוציאלית לפני שבע שנים, אז לראשונה בחיי הבנתי שיש אלימות של נשים ומאד לא מינורית בזוגיות. הבנתי שלא ידעתי עליה מהשטח כי אף פעם לא שאלתי. תמיד הייתי עסוקה בהגנה על הנשים, ובטיפול בגברים בהיבט של ההתמכרות שלהם לאלכוהול או הימורים או בהיבט של המסוכנות שלהם כלפי האישה. באופן אישי, נחשפתי לאבות גרושים אחרי שהתגרשתי בעצמי.
ראיתי בעבר נשים חזקות אצלנו במרכז, שהגיעו לטיפול. היינו מקימות יחד איתן פרויקטים וקבוצות ובמקביל ראיתי גברים שחלקם היו חלשים, ועדיין בחוויה שלי כאיש טיפול תפסתי את הנשים כקורבנות. אני חושבת שיכולתי לשאול חלק מהשאלות אחרת ויכול להיות שהיינו מגיעים לתוצאות טובות יותר
בטיפול. זו הסיבה שאני לא מאשימה אנשי מקצוע שלא מבינים על מה אני מדברת".
קורבנות של נסיבות חיים
האם אכן מצבם של הגברים גרוע מכפי שאנחנו יודעים?
"גירושין הם טראומה לכולם. גם לאישה וגם לגבר. כולם סובלים ולכולם כואב ובל נשכח את הילדים. החוויה היא של פחד וחרדה, במיוחד כשיש גם איומים ונשים מבטאות הרבה יותר רגשות כמו פחד, כאב וחוסר אונים ולכן זוכות להרבה אמפתיה בהליך הגירושין. העניין הוא שגם הגברים חשים את אותם הרגשות ולפעמים אף יותר כי עבורם מתחילה סאגה של תלונות במשטרה על אלימות, מסוכנות, התעללות באישה, התעללות פיזית או מינית בילדים, שפעמים רבות שקריות ומצריכות חקירות גם של הילדים, ומכאן: צווי הרחקה, צווי הגנה, מעצרים, מעצרי בית, ניתוק מהילדים או פגישות איתם במרכזי קשר תחת פיקוח, מבדקי מסוכנות, דיונים מרובים ברבנות ובבתי המשפט לענייני משפחה, מזונות גבוהים, ירידה מנכסים, אובדן מקום עבודה, הוצאה לפועל, פשיטות רגל ועוד".
מה בעצם אנחנו לא יודעים?
"אזרחי המדינה צריכים לדעת שהם לא מכירים את הנתונים האמיתיים בתחום האלימות בתוך המשפחה. הסיקור הגבוה שיש לנו כל יום על נשים נפגעות, מוטרדות, נאנסות לעומת האלימות של גברים גורם לנו לחשוב שזה המצב היחידי בתוך הבית. אנחנו יודעים מתוך מחקרים שגם נשים משתמשות באלימות פיזית בתוך הזוגיות. אך כאשר התפיסה השלטת היא שרק הגברים אלימים, החברה גורמת להרבה גברים לצאת מהגירושין עם חוויות פוסט טראומטיות שמלוות אותם למשך כל החיים".
מגיעים אליך גם גברים אלימים או רק אלה שנפגעים מבנות זוגם?
"אנחנו לא מטפלים בגברים שמשתמשים באלימות ואובחנו כאלימים. אדם כזה מופנה לשירותי הרווחה. אנשים יודעים להיכן הם מגיעים וחלק מהעבודה איתם היא להבין את חלקם בדינמיקה. אתה אף פעם לא יכול להיות מעורב באלימות זוגית בלי שיש לך חלק בה, גם אם לא הרמת יד. יכול להיות ששתקת בכעס, יכול להיות שהתגרית בצד השני, יכול להיות שאתה יודע לתסכל, להפחיד".
באילו אמצעים אפשר לסייע לגברים אלה?
"העבודה דומה לזו שעושים עם נשים מוכות בהקשר של הכלת הנרטיב האישי, הבנת הסיבה שהוא מצוי בזוגיות עם אלימות והעצמת הדימוי העצמי לצד בקשה ללקיחת אחריות על חלקו בדינמיקה".
התופעה קיימת גם בין זוגות בני אותו המין?
"שאלה מעניינת ואני חוקרת בתחום של זוגיות הטרוסקסואלית, אבל כן יודעת שיש מחקרים שמצביעים על כך שהכי הרבה אלימות יש בין לסביות, לאחר מכן בקרב זוגות הטרוסקסואלים ולבסוף בקרב הומואים".
לאחרונה הציף אותנו גל מחאה גדול בעקבות האלימות נגד נשים. איך הגיבו הגברים בטיפולך?
"לתחושתי, אני מבטאה את רחשי לבם, את חוסר האונים מכך שמתעלמים מהפגיעה המתמשכת בהם כמעט לחלוטין ומשמיעים רק את הפגיעה בנשים. את התסכול הזה הם מבטאים בעיקר מאחורי המקלדת, בפייסבוק ולדעתי אנחנו העובדים הסוציאליים צריכים להיות גאים בקבוצות התמיכה הענקיות שהגברים הקימו לעצמם במרחבי הרשת.
"אני כותבת מאמרי דעה ב"ישראל היום" בעיקר בנושאים הללו והקמפיינים נגד גברים הובילו אותי לכתוב מאמרים ופוסטים בפייסבוק שגרמו לכך שהתקשורת לא יכלה להתעלם מהקול שלי והזמינו אותי לראיונות בטלוויזיה וברדיו. רק לא ידעתי שמדובר בעשרות אלפי אנשים שחושבים כמוני. אם לא יותר".
מה צריך לעשות כדי לתקן את מלחמת המינים?
"וורן פארל, אחד מאבות תנועות הגברים אמר: "כחברה למדנו להתבונן בצד המואר של הנשים ובצד האפל של הגברים. פחות למדנו להתבונן בצד המואר של הגברים ובצד האפל של הנשים". אני מטפלת בזוגות בשיטה יותר הוליסטית ולמדתי לגלות שנשים תוקפניות הן נשים לא מאושרות ואפילו אומללות. חלקן משוועות לעזרה ובזה שאנחנו קוראים להן קורבנות אנחנו לא עושים להן טוב מה גם שגברים אלימים גם הם קורבנות של נסיבות חיים. עלינו לאבחן נכון את הדינמיקה הזוגית ואנשים ממש מוכנים לשתף עם זה פעולה. מתפקידנו כאנשי מקצוע לאבחן נכון יותר".
יש אנשים שלא זקוקים לטיפול?
"לא כולם מיקשה אחת. הליכי גירושין רבים הם בכלל לא אלימים, אבל הנשים משתמשות בטקטיקה אלימה כמו תלונות שווא כדי להשיג יתרונות בגירושין או נקמה. מקרים אלו קלים לזיהוי ומה שצריך לעשות הוא רק להרגיע, לעזור להם להתמודד עם כאב הפרידה. מצד שני, צריך לטפל בכל תלונות השווא. נשים שתשלמנה מחיר ירתיעו אחרות מלהשתמש בהן. אני אומרת, בואו נגיש תביעות פליליות נגד אלו שנמצאו משקרות".
מה דעתך על המושג החדש 'ניכור הורי'?
"יש סרטון שלי ביוטיוב שמדבר על התופעה האיומה הזו מלפני מספר שנים. כבר אז זיהיתי תופעה זו כמזוויעה. גם גברים וגם נשים משתמשות בילדים נגד בני הזוג ומרגילים את הילד לשנוא את ההורה השני על מנת ליצור נתק ביניהם. פה אין הבדל מגדרי, כולם נפגעים, גם אמהות וגם אבות, אבל בעיקר, זה פוגע נפשית בילדים באופן קשה מאוד".
צריך חקיקה בנושא?
"צריך קודם כל לבטל חוקים ובראשם את חוק חזקת הגיל הרך שמעניק יתרון לאמהות על ילדים מתחת לגיל שש במצבי קונפליקט. ברירת המחדל צריכה להיות גיל אפס כי בעיני אבות כמו אמהות ראויים לזכותם להיות הורים. אני מאמינה שדווקא ברירת מחדל כזו תגרום לפחות קונפליקטים. אני חושבת שעלינו לשנות דפוסי חשיבה ולתפוס את חשיבות מקום האב בדיוק כמו את חשיבות מקום האם.
במקביל צריך לקבל את החלטות ועדת שיפמן לעניין המזונות. לא הגיוני שבשל הדין העברי אבות ישלמו מזונות לאישה גם אם היא מרוויחה יותר וגם אם זמני השהות הם שווים. בעניין הניכור ההורי, שלדעתי מעוגן כבר בחוק אלימות במשפחה תחת סעיף התעללות בילדים, צריך פשוט להשתמש בו ולהעניש כל הורה שפוגע כך בילדיו".
נראה שאת חוטפת לא מעט ביקורת בגלל הדעות שלך.
"אני חוטפת רק מאנשים שלא רוצים להבין עד הסוף את מה שאני אומרת. המטרה בשיח שאני מנסה להוביל היא שנוכל לדבר גם על הפגיעות בגברים, גם על תלונות השווא והניתוק מהילדים. כחברה, אנחנו לא מצליחים לגייס אמפתיה מספקת לנערים וגברים כמו שאנחנו מצליחים לגייס עבור נשים".
מילה לסיכום?
"על אף הביקורת הרבה שיש לי על הפמיניזם העכשווי ותנועות הנשים, חשוב לי להדגיש שהן עשו הרבה מאוד עבורנו הנשים. אנחנו לא נמצאות באותו מקום שהיינו בו לפני 40 או 50 שנה. יש לנו יכולת בחירה יותר גבוהה ואין תקרת זכוכית. מצד שני, אותו פמיניזם גרם לגברים להפוך לנפגעים וחסרי קול בחברה ובמקרים רבים, אני הקול שלהם".
גם אנחנו סובלים מאלימות
ד', בן 40, אב לשניים, עצמאי: "אחרי שהבנתי שאני סובל מאלימות מילולית והתעללות נפשית וגם מינית, פניתי לעמותת "לצדכם". זה היה בשבוע הראשון שקיבלתי צו הרחקה מהבית והודיעו לי שאני בהליכי גירושין בלי שידעתי. בעמותה השיבו לי בצורה מהירה ומעודדת. כך גם נכנסתי לקבוצות של אבות בפייסבוק ובעיקר עזר לי אדם יקר שאם לא הוא אני חושב שרוב הסיכויים שהייתי נכנס לסטטיסטיקת המתאבדים. אחרי שהיא עיקלה לי את החשבון, הוציאה אותי מהבית, ולא ענתה לי לטלפונים ניסיתי לדבר עם מישהו ממשפחתה ושמעתי איומים. מצדי אמרתי שאלחם בה בבית המשפט. בשל כך, קיבלתי תלונה על איומים, לראשונה בחיי נעצרתי ליומיים בבית מעצר, הורחקתי לשבועיים ממקום מגוריי והופניתי למרכז לאלימות בקרית שמונה כגבר אלים. שם פגשתי עו"ס שברגע הראשון אמר לי: "אתה לא אלים ואני לא מכניס אותך לקבוצה לאלימים". הוא לקח אותי כפרויקט וכיום אני עובר תהליך רגשי בעזרתו וזה מה שעוזר לי לעבור את הסאגה הזו שעדיין לא הסתיימה".
ח', בן 50, אב לשלושה ילדים: "אני סובל מאלימות מצד אשתי כבר הרבה מאד שנים. הילדים נולדו בחו"ל והאישה הכריחה אותי לחזור לארץ. אני עובד כעצמאי אבל מוגבל מבחינה משפטית. מזה שנתיים אני לא חי אתה. האלימות שחוויתי הייתה מילולית והתנהגותית. היא הייתה גם אחראית על החשבונות והכספים.
הייתי יוצא מהבית ומחכה שהיא תירגע וזה לא עזר. השפלות ליד הילדים. דיבור באמצעות הילדים. ניתקה אותי מהמשפחה שלי ולא הסכימה לתת לי להיות איתם בקשר. טיפולים זוגיים לא עזרו. וזה הגיע להיעלמויות עם הילדים בלי לספר לי. היא ניסתה לייצר מצבים כדי להוציא אותי משיווי משקל ואף עיקמה לי את היד. היא מטופלת נפשית בשל הפרעות חרדה והתקפי הזעם אותם הפנתה גם כלפי הצוות הרפואי בבית החולים. למרות שאני זה שהתקשרתי למשטרה, הורחקתי, נעצרתי, נחקרתי ופתחו לי תיק למרות שיש לי צילומים איך כל האלימות הייתה בכלל נגדי. אבל במשטרה לא רוצים לראות את ההקלטה. אחרי כל זה הילדים שלי היום מנותקים ממני לגמרי".
