בפסק דין ביקורתי וחריף דחה בית משפט השלום בחיפה את טענותיהם של בני זוג שתבעו את אביטל בוחבוט-בורנשטיין ואת בעלה שהיו אמורים למכור להם את ביתם, אך חזרו בהם לאור מחלה שבה לקתה אמו של בורנשטיין, בין היתר טענו התובעים לגזענות: "מצופה מהתובעים ללמוד לחיות עם אכזבות שהחיים מזמנים"
בית משפט השלום בחיפה דחה לאחרונה את תביעתם של בני זוג תושבי הגליל המערבי, אשר תבעו את אביטל בוחבוט, בתו של ראש עיריית מעלות תרשיחא לשעבר, שלמה בוחבוט, ובעלה, עופר בורנשטיין, על כי ביטלו עסקה שבמסגרתה היו אמורים למכור את ביתם במעלות-תרשיחא לתובעים.
על פי פסק הדין, החליטו בני הזוג בורנשטיין, שיוצגו על ידי עו"ד יניב ברוך מחיפה, למכור את ביתם. התובעים, עורכת דין במקצועה ובעלה, רואה חשבון במקצועו, ביקשו לרכוש אותו ואף נקבע מועד לחתימה על החוזה בין הצדדים במהלך חודש דצמבר 2016, אלא שימים ספורים לפני מועד החתימה, אובחנה מחלת האלצהיימר באמו של בורנשטיין, בעקבותיה החליטו בני הזוג לבטל את עסקת המכירה במטרה להעביר את האם החולה למגורים עמם, בביתם. ואכן, האם עברה לגור עם בנה וכלתה, אך בהמשך נפטרה.
שבועות ספורים לאחר ביטול הפגישה בין הצדדים, הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן ובו דרשו מבני הזוג בורנשטיין פיצוי בסף של 178,000 שקל בגין נזקים שנגרמו להם, אף שלא נחתם הסכם מכירה בין הצדדים.
במסגרת טענות התובעים, כפי שהופיעו בפסק הדין נטען, בין היתר, כי הסכם המכירה בוטל בשל שיקולים גזעניים ומאחר שהתובעים הם ערבים, אף שמנגד, הדגישו התובעים עצמם כי עיקר הסכסוך בין הצדדים הוא משפטי.
השופטת, רויטל באום מתחה בפסק דינה ביקורת חריפה על התובעים וכתבה, בין היתר: "בנסיבות שהוכחו בפניי, היה טעם של ממש, בעטיו נאלצו התובעים, שלא מרצון חופשי, אלא מתוך חובה מוסרית ועמוקה לבת משפחה מבוגרת, לבטל את מכירת ביתם לתובעים. מי שנהג בחוסר תום לב, הם התובעים ואין כל מקום, נוכח התנהלותם תמת הלב של הנתבעים, אל מול כוחניותם והתנהגותם, חסרת הרגש וכמעט לא אנושית של התובעים: "האם באמת ובתמים סוברים התובעים", כתבה השופטת באום, "כי הסכם שטרם נחתם למכר מקרקעין עולה על חובה מוסרית של בן (יחיד, למעשה), כלפי האם בשנותיה האחרונות, והאם התובעים באמת מאמינים שחובה כלפי אדם זר לעסקה ברכוש גוברת על חובה מוסרית, דרגה ואהבה כלפי הורה – אלו בני אדם הם התובעים. התרשמותי משני התובעים הייתה כי מדובר באנשים נורמטיביים הנוהגים ברגישות כלפי זולתם, אלא שבנסיבות המקרה, רצונותיהם וצורכיהם גברו עליהם ומנעו מהם לראות את האחר – את הנתבעים במצוקתם".
בהמשך פסק הדין, התייחסה השופטת לטענות הגזענות שעלתה בתצהירי התובעים וקבעה כי לטענות אין כל יסוד או אחיזה במציאות והדגישה כי לו היו להם טענות מסוג זה, הרי שלא היו נותנים לתובעים פרטים על הבית מלכתחילה. יותר מכך, בא כוחם של הנתבעים אף פנה לתובעים לאחר מות האם ויידע אותם כי המניעה למכירת הבית הוסרה.
בסיכום פסק הדיו כתבה השופטת באום כי הנתבעים לא הפרו כל חובה חוקית או מוסרית כלפי התובעים שדרשו, בין היתר, פיצוי על הפסד הון, שיפוץ בית חלופי, עגמת נפש ושכר טרחת עורכי דיו ולפיכך, אין הם זכאים לכל פיצוי: "כאנשים בוגרים מצופה מהתובעים ללמוד לחיות עם אכזבות שהחיים מזמנים ואדגיש: החיים זימנו את ביטול המכירה, לא הנתבעים ובוודאי שלא התנהגות חסרת תום לב מצדם. בוודאי שאין מקום לפיצוי כספי".
יצוין כי בא כוחם של התובעים סירב להתייחס לדברים.
