עד לא מזמן הן בכלל לא ידעו שיש להן את זה, הן תפקדו כרעיות, כאימהות, וכסבתות אוהבות. הימים הצטרפו לשבועות ולחודשים ולפני שהן שמו לב, כבר חלפו שנים, חלקן פרשו לגמלאות, אבל כולן הגיעו, למעשה, לנקודת זמן שבה ביקשו לעשות משהו קטן וטוב למען עצמן, ככה, בשביל הנשמה. במקום הזה הן פגשו את יו"ר "נעמת" בגליל המערבי, עפרה אלקיים כהן, שבמשך שנים נשאה בקרבה חלום: לייסד תיאטרון שמוקדש כולו לנשים תושבות האזור. למארג הזה הצטרף לפני כשנה גם הבמאי אייל בוחבוט והתוצר הסופי הוא קבוצת תיאטרון קהילתי שהעלתה כבר שלוש הצגות, האחרונה שבהן עדיין מציגה וכולן, זכו להצלחה גדולה. ההצגה הרביעית, אם אתם תוהים, כבר בדרך.
אלקיים כהן: "אני מוצאת שיש חשיבות רבה לתיאטרון קהילתי, ובפרט תיאטרון שכולו על טהרת המין הנשי ולכן, חיכיתי לזמן הנכון לצאת עם הפרויקט הזה. לפני כשש שנים פרסמתי מודעה על הקמתו ואת התוצאה את רואה בעצמך. יש כאן עשר נשים שגילו בשנים האחרונות משהו שלא ידעו שקיים בתוכן: חיידק הבמה. הן ראו את המודעה, יצרו איתי קשר, החליטו להעז, באו, למדו, שיננו, התאמנו, התחברו זו לזו וסיפרו כל אחת את סיפורה וביחד, יצרו תיאטרון קהילתי שמהווה דוגמה. את כל זה אני עושה בתמיכתו של יו"ר ההסתדרות, אשר שמואלי שתומך בכל "שיגעון" שלי ונותן לי רוח גבית. אנחנו זוכים אמנם לאוזן קשבת אצל ראש העיר הנוכחי, אבל אנחנו זקוקים לתמיכה נוספת כדי להריץ את הפרויקט הזה הלאה וקדימה"
בוחבוט, שאגב עובד עם הקבוצה בהתנדבות מספר: "לפני כשנה קיבלתי מעפרה טלפון ובשיחה היא סיפרה לי על הקבוצה והציעה לי להצטרף כבמאי. החיבור, כך היא האמינה, יהיה מידי, והיא צדקה. באופן כללי, אני מאמין שכל עיר שמכבדת את עצמה צריכה שיהיה לה תיאטרון קהילתי וכששמעתי את ההתלהבות שלה, את הנכונות לקדם את הפרויקט הזה, ואת הדבקות במטרה, היה לי ברור שאני בפנים".
הרבה זמן פנוי
מידי יום ראשון, בשעות אחר הצהריים נפגשות הנשים עם בוחבוט לחזרות באולם שהוקצה עבורן במתחם ההסתדרות. קשת הגילאים רחבה, חלקן בשלהי שנות הארבעים והחמישים, אחרות כבר נכנסו לעשור השביעי או השמיני לחייהן וכשנכנסים לחדר, לא באמת אפשר לפספס את הדינמיקה הנפלאה בינן לבין עצמן ובינן לבין הבמאי שלהן.
לאה כץ (70): "התיאטרון פגש אותי כשפרשתי לגמלאות ופתאום היה לי הרבה זמן פנוי. הילדים גדלו, גם הנכדים כבר בגרו ואז עפרה סיפרה לי על הרעיון שלה. מעולם לא שיחקתי, הרעיון אפילו לא עלה על דעתי כי אני ביישנית וסגורה, ובכל זאת, החלטתי לנסות ומאז אני מגלה דברים חדשים על עצמי".
עדה ריבוח (69): "לי דווקא היה חלום לשחק מאז ילדותי. יש לי אחות שחקנית ואהבה לבמה, לכן עם הפרישה לגמלאות, נודע לי על היוזמה הנפלאה של עפרה ויצרתי איתה קשר. מאז שהצטרפתי מצאתי חברות נוספות לחיים".
שחקנית נוספת בתיאטרון היא אורנה בן שלוש (51) שרוקדת גם בלהקת המחול הייצוגית של מטה אשר. מחברותיה לתיאטרון היא שאבה עידוד ותמיכה בנקודה לא פשוטה בחייה, לאחר שאיבדה את אמה כשבועיים לפני חתונת בתה: "התקופה ההיא, שבה אבל נמהל בשמחה גדולה עוררה אצלי שאלות של אמונה באלוהים ובמקביל, באחת ההצגות שלנו ניהלתי דיאלוג איתו על הבמה, שאלתי שאלות והוצאתי החוצה את הכאב ואת הפחד.
כישורי המשחק שסיגלתי לעצמי עזרו לי בחתונה של בתי, עמדתי לצידה מתחת לחופה, אימא גאה, שהלב שלה שבור, ושיחקתי את התפקיד".
חברה נוספת בתיאטרון היא צביה זוגלובק. לה כבר יש "קילומטרז'" על הבמה ובעבר שיחקה בתיאטרון היידי לצדה של השחקנית ליא קניג. במסגרת אחת ההצגות בתיאטרון הקהילתי היא העלתה מונולוג אישי ונוגע ללב שעסק בזוגיות של ניצולי שואה דרך עיני הילדים, כלומר, דרך עיניה שלה: "מה שאני ראיתי" היא מספרת, "זה את הוריי מתמודדים עם החיים שאחרי השואה, המשברים, הלבטים, ההתפייסות ומעל הכל, ההבנה, שמשפחה היא ערך עליון ולמרות כל הקשיים לא מפרקים אותה בקלות. המונולוג הזה מקבל בעיניי משנה תוקף כיום, כשכל כך הרבה בריתות של נישואים עולות על שרטון".
מחכה שהמסך יעלה
אתי בראל (61): "אני מאמינה שלא משנה איך נכנסת לתיאטרון, מה שבטוח הוא שתצאי ממנו בטוחה יותר בעצמך. לי, באופן אישי, הביטחון העצמי נסק לשמים כשעליתי על הבמה ולכדתי בעיניי את בני המשפחה שלי שישבו באולם. זה היה מפחיד. הרגעים הראשונים שבהם את מחכה שהמסך יעלה, שאורות הבמה יסנוורו אותך ואז, את חייבת להתאפס ולהתחיל לדבר. זה מרגש וממלא".
ההצגה האחרונה שלהן, שהועלתה לפני כשנה ונקראה "לחיי החיים" עסקה בסיפורן של עשר נשים שאינן מכירות זו את זו. הדבר היחיד שמקשר ביניהן הוא העובדה שכולן מנהריה. הן יוצאות לטיול ג'יפים בג'ונגל איפה שהוא בעולם. אחד הג'יפים נתקע בדרך והקבוצה כולה מקורקעת, עד שתגיע עזרה, הן נאלצות להסתדר בג'ונגל, בלי שתייה, בלי מזון וללא שירותים. מה שנשאר בציוד שלהן זה חבילה של קרקרים וכמה בקבוקי וודקה וכך, כשהלילה יורד ואין להן, אלא, זו את זו ואת הוודקה, הן פשוט מתחילות לשתות, על קיבה ריקה, וכמאמר הפתגם: כשנכנס יין (וודקה במקרה הזה), יוצאים הסודות, שעומדים במרכז העלילה ועוסקים בחיים עצמם: גיל העמידה, הפעם הראשונה שבה החלטת לעשות בוטוקוס, או טיפולי אנטי אייג'ינג, הזוגיות, שסימני הגיל ניכרים גם בה, הבעל שבוגד, הקילוגרמים המיותרים ש"התיישבו" לך על המותניים וכך הלאה.
שחקנית נוספת בתיאטרון היא שוש סלע שמספרת על החוויה שלה על הבמה: "באחת ההצגות ראיתי אור שבקע ממכשיר סלולר, זה לקח לי רגע להבין שמי שמצלם זו המשפחה שלי, שלא סתם מצלמת אלא מסריטה אותי והלב החסיר פעימה. בשבריר של שנייה אמרתי לעצמי: 'ואוו, אילו ציפיות יש להם ממני', אז עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי והעליתי מונולוג שאייל כתב לי, אבל לא היה לו קשר לחיים שלי. הבן שלי שישב בקהל, כל כך השתכנע והאמין, עד שבסוף ההצגה אמר לי: 'אימא, לא ידעתי אף פעם על כל זה, איך זה שלא סיפרת לנו מעולם'. עבורי, זה היה הסימן ש'עשיתי את העבודה' כמו שצריך".
ההפתעה, שלא לומר התדהמה של בני המשפחות שלהן, ובעיקר של הילדים, עוברות כחוט השני בין כל השחקניות, בין שהן מנוסות ובין אלה שעולם התיאטרון חדש להן. זוגלובק: "הבן שלי היה המום, כאילו נעתקו המילים מפיו, אחר כך הוא צחק והתפעל ובעיקר פרגן".
לאה יניב שמשתלבת בשיחה לקראת סופה מספרת: "המונולוג שאני העליתי עסק בעיקר בחוסר נאמנות ובבגידות, ובסופו הגעתי למסקנה שאין מה לעשות וצריך להשלים עם זה שבסופו של דבר, כולם בוגדים. אייל שילב ברקע מוזיקה מהמחזמר "שיקגו" ויצר אפקט דרמטי משהו. ימים ספורים לאחר מכן, הלכתי לקופת חולים, שם כולם קמו והריעו לי משל הייתי סלבריטי".
כאמור, על הקונצרט הזה מנצח אייל בוחבוט, יליד מעלות, שמתגורר בכפר ורדים, ובנו של ראש העיר המיתולוגי שלמה בוחבוט: "אם נחזור רגע להצגה האחרונה", הוא אומר, "היא נגעה בעצם במקומות הכי כואבים שלהן, היא חיטטה בפצעים, פתחה אותם, שיחררה את הזיהום ואפשרה תהליך של ריפוי, של השלמה. אני נהנה מאוד לעבוד עם הקבוצה הזו ובמקביל, אני עובד עם קבוצה נוספת מעורבת, נשים וגברים בגילאי 14 – 88 וזו בעיניי פלטפורמה נפלאה לנשמה".
תשקיעו בתיאטרון קהילתי
בוחבוט חזר לצפון לפני כתשע שנים ובחסות התיאטרון הלאומי "הבימה", הקים בפריפריה את "הבימה הגלילית" במסגרתה הועלו שלוש גרסאות לקלאסיקות מוכרות: "קן הקוקייה", "השוטר אזולאי" ו-"בוסתן ספרדי". במקביל, הוא עובד עם בני נוער בבתי הספר של "אורט" בעכו ואף הקים תיאטרון קהילתי באשדוד שם הוא עובד עם צעירים עם צרכים מיוחדים: "העבודה הזו ממלאת לי את הלב, בכל מפגש איתם הלב עולה על גדותיו, הם כנים וישירים, נטולי פוזה ואם הם חשים שאתה מכבד אותם ומקבל אותם, הם ילכו איתך באהבה. העבודה איתם גרמה לי להבין שאני רוצה לפתוח עוד קבוצות כאלה, לכן עפרה ואני שוחחנו על זה ובתמיכה של יו"ר ההסתדרות במרחב, אשר שמואלי, אני מקווה שכבר השנה נפתח כאן בנהריה קבוצה לאנשים עם מוגבלויות. התמיכה שאני זוכה לה כאן מאשר ומעפרה, אינה מובנת מאליה, בזכות ההבנה שלהם וההכרה בחשיבות התיאטרון הקהילתי מתאפשר כאן הדבר הנפלא הזה. הלוואי שהרשויות המקומיות באזור ישכילו להבין את מה שהשניים הללו מבינים, כי הפריפריה מתנהגת כמו פריפריה, היא תשקיע בדברים אחרים, ולא בתיאטרון וחבל כי תיאטרון יכול להעניק לאנשים קשיי יום את ההזדמנות לשים את הצרות בצד לכמה שעות ולעשות משהו למען עצמם, או לחלופין לתעל את הקשיים הללו בדרך יצירתית, לדבר עליהם, לשחרר את המעמסה ולו במעט. אגב, גם משרד התרבות שמתהדר בפעילות למען הפריפריה לא ממש עושה כאן משהו שראוי לציון".
הגם שחלפו שנים מאז שב לכאן קשה לו עדיין להתמודד או להשלים עם המנטליות של הפריפריה: "כשאתה חי בתל אביב, יש לך תחושה, או שהסביבה משדרת לך ש'מגיע לך' וסביב זה אתה מתנהל. כאן זה אחרת, כאן קודם שואלים אם אפשר וכששואלים בדרך כלל מקבלים 'לא' שאחריו באה מן השלמה של גזירת גורל וזה משגע אותי, חיים כאן אנשים שמשלמים אותם מיסים, מתמודדים עם אותו יוקר מחיה, קורסים תחת הנטל ושותקים, כי הם עצמם לא מאמינים שמגיע להם".
בין חזרה אחת להצגה אחרת הוא גם מוצא זמן לשתי תוכניות ב"רדיו צפון", אחת אישית שמשודרת בכל שישי, רגע לפני כניסת השבת ושנייה ביום חמישי שמשותפת לו ולעיתונאית רינה בן עיון ועוסקת בענייני היום: "אני טיפוס חסר מנוחה, אני לא מצליח לישון בלילות, כי המוח כל הזמן עובד, אז אני מנצל את הזמן לתחביב חדש-ישן: בישול. אני מוציא אחלה מנות ומעלה מתכונים. הבנות בקבוצה מנסות אותם ומדווחות לי".
אבא שלי שילם מחיר
לקראת סוף השיחה הקצרה איתו, לא יכולתי שלא לשאול את הבן, על האב, ובעיקר על ההפסד הצורב בבחירות האחרונות: "מה שקרה היה צריך לקרות בשלב כזה או אחר", הוא אומר, "אבא שלי יכול להסתכל לאחור בגאווה וסיפוק כי במשך 42 שנה הוא בנה עיר מכלום, כשאני גדלתי במעלות היא הייתה אבנים – זה הכל, חבל רק שהתחליף לאיש הגדול הזה – מביך. אני מודע לתחושת המיאוס ששררה בעיר לפני הבחירות, אבל אני חושב שהמיאוס לא היה ממנו, אלא מאנשים שסבבו אותו, רק מה? הוא זה ששילם את המחיר. מערכת הבחירות האחרונה הייתה גועלית, מלאה ברפש והשמצות מכוערות וחבל".
בוחבוט הצעיר לא נמנה על קהל מעריציו של ראש הממשלה נתניהו, וזה בלשון המעטה, אבל מרגיז אותו יחסה של התקשורת לבנו הצעיר אבנר והוא אפילו מוצא נקודות השקה בין שניהם: "אבנר נתניהו לא מעורב בפוליטיקה ואין לו את יצר ההישרדות האכזרי שיש לאביו, לכן הוא עושה מה שאפשר כדי לזוז מאור הזרקורים שמתעקשים שוב ושוב לכוון את אורם גם אליו. אני מבין את התחושה, כי מעולם לא הייתי מעורב בפוליטיקה של אבא, לא ביליתי במסדרונות העירייה וזה לא עניין אותי, אבל זה לא הפריע מעלם לאף אחד לרדת עלי, לתקוף אותי, ולפרסם עלי דברים לא נכונים. קשה לי לקבל את זה ומכאן האהדה שלי לאבנר. זה לא מגיע לו כמו שזה לא הגיע לי. לכן אני בוחר להתמקד בתיאטרון, שם אני מלמד אנשים להיות טובים יותר".
רוצה תיאטרון שמתחיל בילדות
יו"ר ההסתדרות במרחב הגליל המערבי, אשר שמואלי מתאר את חשיבותו של התיאטרון לקהילה: "בסופו של התהליך, הייתי רוצה לראות כאן תיאטרון שמתחיל בילדות, מצידי, מכיתה א'. אנחנו ניתן להם את הבמה ולא מדובר בבמה של אולם בית ספר, בלי לפגוע באף אחד, אלא בבמה מכובדת של היכל תרבות אזורי עם 600 מקומות ישיבה והזדמנות לשחקנים המתחילים לשחק על הבמה של הגדולים. אני רוצה לראות כאן נשים, גברים, ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים, אני רוצה לתת פתרון ומענה לכל מי שמרגיש שהתחום הזה קרוב לליבו. עפרה היא הכוח המניע של הפרויקט הזה, אייל תורם מכישוריו המקצועיים ועם שיתוף פעולה הדוק של הרשות המקומית, וקצת סיוע ממשרדי הממשלה אני מאמין שנוכל להרחיב את הפרויקט ולהפוך את המקום למרכז תיאטרון קהילתי".
