fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

משפחה בחינוך ביתי

לומדים מהחיים. מימין: עילאי, שמואל, סול, קשת, לימור וגאיה. צילום: אורה כהן
לומדים מהחיים. מימין: עילאי, שמואל, סול, קשת, לימור וגאיה. צילום: אורה כהן

החופש הגדול בעיצומו, ועבור הורים רבים השגרה נשברת כשהילדים בבית נון סטופ. לימור ליברמן מפרדס חנה רואה ברשת את ההורים שמתלוננים מרגע שנגמרות הקייטנות באוגוסט: "אוף, מתי ייגמר כבר החופש הגדול?" היא לא מתחברת כלל לתלונות האלה: עבורה, האחריות על שגרת היומיום כשהילדים בבית דומה כל ימות השנה, כבר 18 שנים, והיא שמחה בכך.

החינוך הביתי הוא דרך חייה של משפחת ליברמן. ההורים, לימור, בת 43, ושמואל, בן 44, לא ראו מעולם הכרח לשלוח את ילדיהם – גאיה בת ה-18, עילאי בן ה-15, סול בת ה-12.5 וקשת בת ה-10 – למסגרת חינוכית פורמלית כלשהי. שמואל עובד שכיר בהייטק ולימור הייתה אחראית על הילדים בבית במשך השנים, וכיום, ככל שהילדים גדולים ועצמאיים יותר, היא עובדת בדברים שונים מהבית, אך לא בעבודה מסודרת. היא ושמואל מוכרים מוצרים באמזון, ושואפים להתפרנס כך שבעתיד הוא לא יצטרך עוד לעבוד כשכיר והכל יתרחש מהבית. אף אחד מהילדים לא הלך לגן או לבית ספר יסודי כלשהו. "אני מקפידה עם הילדים על ידע בסיסי: חשבון ואנגלית ברמות הנחוצות כדי להסתדר בעולם, קריאה וכתיבה. אלה כלים הכרחיים לחיים. מעבר לזה, אנחנו לא מלמדים את הילדים שום דבר באופן יזום ומכוון. הלמידה מתבצעת באופן ספונטני, ואם עולות שאלות, הם פותחים ספר או אינטרנט, או שואלים", מתארת לימור.

לפי תפיסתם, בית ספר אינו יכול לענות על צרכי הילדים מבחינה לימודית ואישית. "כמובן שיש גננות ומורות טובות ואוהבות", אומרת לימור, "אבל אני שומעת הרבה גם על התייחסות מזעזעת בבית הספר: השפלה, כפיה, חוסר התייחסות לילדים. רוב הילדים הולכים לבית הספר כי אין להם ברירה, כי זה מה שכולם עושים. בבית הספר הם צריכים לעמוד בקצב לימודים שלא בהכרח הולם את הקצב שלהם, וזה מאוד מלחיץ אותם. לא צריך שמורה יגרה את הילדים שלי ללמוד משהו שרוב הסיכויים שלא ירצו ללמוד. קורה גם שהילדים משתעממים בבית. זה בסדר, הם לומדים להעסיק את עצמם".

כפי שקורה לעתים קרובות במשפחות בחינוך ביתי, בגילאי תיכון מתעורר הרצון ללמוד גם במסגרת חוץ ביתית כלשהי , ולכל ילד נמצא פתרון לפי דרכו. "כשגאיה הייתה בכיתה י', היא רצתה יותר חֶברה ולצאת מהבית", לימור מתארת. "היא למדה שנה בבית הספר הדמוקרטי בפרדס חנה, והפסיקה אחרי שנה. היא רצתה ללמוד יותר, והייתה פחות אווירת למידה ממה שרצתה. היא אהבה את המורים, והיה לה נחמד, אבל לא מה שציפתה. בכיתות יא'-יב' נכנסה לפרויקט 'היל"ה' (מרכז למידה) ביישוב, פרויקט של משרד החינוך שהוקם לעזור לבני נוער שנשרו מבית הספר להגיע להשכלה של 12 שנות לימוד ובגרות בסיסית, ומשרת גם ילדי חינוך ביתי. זו מסגרת מאוד עוטפת, המורים מקצועיים, באים מאהבה ונותנים מקום לאישיות של הילד. הכיתות קטנות והיו גם שיעורים פרטיים, והכל מסובסד על ידי משרד החינוך. גאיה עשתה שם בגרות מלאה. אני מאוד שמחה על הפרויקט. ילד שהולך לבית הספר, משרד החינוך מקבל ומשקיע תקציב עבורו, ואנחנו, בחינוך ביתי, לא מקבלים כלום, למרות שאנחנו משלמים מסים כמו כל אזרח אחר. שמחתי שלפחות את לימודי הבגרות יכולתי לתת לה דרך 'הילה'".

לומדים מהחיים. מימין: עילאי, שמואל, סול, קשת, לימור וגאיה. צילום: אורה כהן
לומדים מהחיים. מימין: עילאי, שמואל, סול, קשת, לימור וגאיה. צילום: אורה כהן

גאיה, כך אומרים בני הזוג ליברמן, היא הוכחה לכך שהחינוך הביתי עובד. "היא אוהבת ללמוד באופן טבעי, קוראת, מתעניינת, נהיית מומחית בכל תחום שמעניין אותה. גם בלי בגרות היא הייתה לומדת הכל. אם לא מתערבים לילדים, לא דוחפים להם חומר למוח, הם לומדים. מנגנון מיגנוט הידע שלהם לא נפגם. היום, בעידן האינטרנט, יש שפע אמצעי ידע ולא צריך לשבת בכיתה. גאיה עשתה בגרות בלי לעשות שיעורי בית ומבחנים. לא צריך לעשות מזה דרמה גדולה".

עילאי ניסה גם הוא ללמוד בהיל"ה, אך עזב, וכרגע הוא בענייני כלבים. יום יום במשך השנה האחרונה הגיע לכלבייה בעין עירון, התרועע ולמד אילוף כלבים ממאלפים ידועים בארץ, ובבית הוא מאלף את שני כלביו. "הוא למד המון: לעזור לתפעל את העסק, לטפל בכלבים ולתקשר עם הלקוחות, הלך לקורסים שונים. זו הלמידה בה הוא מתמקצע כרגע. בעתיד הוא חושב לחזור ללמוד ל-12 שנות לימוד או לבגרות, אבל כרגע זה לא עומד על הפרק".

הורים לילדים בחינוך ביתי שומעים לעתים קרובות את השאלה: "איך הילדים מוצאים חֶברה בלי בית ספר?" לימור מתארת: "גאיה יצרה קשרים בלימודיה בדמוקרטי ובהילה. לעילאי יש חברים מחוג הקפוארה שהוא לומד, ומעולם האילוף, בו התחבר עם בני 18 ומעלה. הגיל לא משנה. סול וקשת רוקדות פעמיים בשבוע בלהקת 'הורה אביב' המקומית, והחברות שלהן הן משם, וגם חברות שכנות שהיו בעבר בחינוך ביתי וכיום שומרות על קשר. כשהילדים היו קטנים יותר, היינו נוסעים הרבה למפגשים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי. בשנתיים-שלוש האחרונות אנחנו כבר לא עושים זאת, יש פחות עניין בזה מצד הילדים".

גם בימינו, כשהחינוך הממלכתי מותקף מכל הכיוונים, מעטים ההורים הבוחרים בחינוך ביתי כדרך חיים. רוב ההורים המרגישים קושי עם בית הספר הממלכתי מעדיפים לחפש מסגרת אלטרנטיבית ולא לחנך את ילדיהם בבית. מדוע? לימור סבורה שקיים אפקט העדר, 'כך עושים כולם'. "אנשים אומרים לי 'כל הכבוד, איזה אומץ יש לכם', אבל לא מסוגלים לעמוד בעצמם בפרץ הביקורת ותחושת השונות. וברובד עמוק יותר, אני חושבת שאנשים לא באמת מבינים את המשמעות של להביא ילד לעולם. האחריות על הילד לא עוברת מההורה למישהו אחר במהלך יום. הילדים מציפים אצלנו התמודדויות שרבים בורחים מהן ומעדיפים שמישהו אחר יתמודד עם הקשיים של הילד. יש הורים שגם אחרי הצהריים לא נוכחים".

שמואל מספר: "מישהי בעבודה אמרה לי על חינוך ביתי 'וואו, זו המון אחריות'. אמרתי לה: 'את עושה ילדים, את אחראית עליהם גם כשאת שולחת אותם לגן או לבית ספר ובוחרת להם מסגרת'. אנשים נרתעים משאלת האחריות ולא שואלים שאלות. הפילוסופיה שלנו היא 'חנוך לנער על פי דרכו'. זו פילוסופיה שקשה לעמוד בה. הרבה משפחות חושבות שצריך לעמוד בהספקים ובחומר שמשרד החינוך מכתיב, ואחר כך מסתבר שהילדים שכחו כל מה שלמדו. שואלים אותנו 'איך הילד יידע מה הוא רוצה ללמוד?' אבל הדברים פשוט קיימים, והרצון ללמוד עליהם מתעורר, וכיום הידע נגיש וזמין".

שאלה שהם שומעים הרבה היא: "איך מסתדרים כלכלית?" לימור אומרת: "זה נכון ששמואל מפרנס אותנו בכבוד ממשכורתו, ונכון שאחד ההורים צריך להישאר בבית, לפחות כשהילדים קטנים. אבל גם לאחרים, זה לא בלתי אפשרי כמו שחושבים. יש לי שתי חברות חד הוריות שהן בחינוך ביתי, והן מסתדרות עם זה. כשזה בראש מעייניך, מוצאים דרכים להסתדר".

"יש קשיים גם בחינוך ביתי. גיל ההתבגרות קורה גם אצלנו. אבל אני בוחרת להתמודד עם זה ולגדול עם זה", מסכמת לימור, החולקת את תובנותיה מההורות הביתית בדף הפייסבוק "חינוך ביתי – כל מה שרצית לדעת". "אני מקדישה המון זמן בלדבר איתם, להסביר להם איך מתמודדים עם סיטואציות שונות. ילדים שנמצאים בחברה כל הזמן מאוד מושפעים מלחץ חברתי ולא מוצאים את המרכז שלהם. אני מקבלת פידבקים מאנשים שאומרים שהילדים שלי מאוד מחוברים לעצמם, וזה מה שרציתי".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות