"רקדנית פלמנקו שהולכת ברחוב נראית כמו אישה רגילה. בריקוד יוצא ממנה ה'דואנדה', שֵד, רוח, והיא רוקדת כמו מלאך בשמיים וכמו שטן בגיהנום". במילים אלה ממחישה רחל קראוס-גולדנשטיין, בעלת בית הספר לפלמנקו "רקליטה" בפרדס חנה, את העוצמה של הפלמנקו.
קראוס-גולדנשטיין, בת 44, נשואה ואמא לעוז ולרות, מלמדת פלמנקו זה שבע שנים, מעצבת ליין של ביגוד פלמנקו ומייבאת אקססוריז. "בנסיעות שלי לסביליה אני מביאה מניפות, נעליים, קסטנייטות – דברים שקשה מאוד להשיג בארץ".
סביליה שבדרום ספרד, בירת הפלמנקו, היא סיפור אהבה ששזור בחייה של קראוס-גולדשטיין. שמו של בית הספר, "רקליטה", מקורו בכינוי שהצמידו לה שם, לפני שנים, כשעלתה לרגל לבירה הרוחנית. "לא תמיד רקדתי, ומעולם לא חלמתי לעשות את מה שאני עושה היום", היא מספרת. "זה הגיע אליי באמצע החיים, נקש לי בדלת ואמר: 'שלום, הפלמנקו פה כדי לכבוש אותך'. כשהייתי רווקה תל אביבית בת 33, נכנסתי לחוג פלמנקו פעם בשבוע, ואחרי ארבעה חודשים מצאתי את עצמי על המטוס לסביליה, עם כרטיס לכיוון אחד".
בשלב זה של חייה אמנויות הבמה לא היו זרות לה. "הייתי זמרת יוצרת, בוגרת רימון. עסקתי במוזיקה, אבל לא הכרתי פלמנקו, חוץ מדיסק אחד של פאקו דה לוסיה שהייתי שמה בזמן ניקוי הבית. בחוג הוקסמתי. לבשתי חצאית שחורה כמו שהיו אז בארץ בתחום, נעלתי נעליים שנראו לי כמו נעלי גולדה מהצבא, וכשהתחלתי להרים את הידיים ולרקוע, הרגשתי שחזרתי הביתה".
מה כל-כך ממכר בפלמנקו?
"עד היום אני לא יכולה לשים בדיוק את האצבע על זה. יש דרמה, סיפור, מקצב מאוד מסובך מוזיקלית. מעבר לתנועות היפות והחושניות, הרקדנית הופכת לכלי שמגנן את הפלמנקו, מחובר למוזיקה, לנגנים ולזמר. היא הופכת למוזיקה. זה עולם שאין לו גבול".
היא נסעה לסביליה בלי לדעת ספרדית, בימים שלא הייתה יכולת להתייעץ ולתקשר באינטרנט ונשארה שם שנתיים רצופות. "עבדתי בפיצרייה למחייתי וחרשתי פלמנקו מהבוקר עד הערב. הרגשתי כמו בתוך מרתון מאוד חזק ועוצמתי בגוף ובנפש. היה לי דחף חזק ללמוד הכול ומהר, ותוך כדי זה ניקרה בי המחשבה מה לעזאזל אני עושה פה. 'זה לא טיול אחרי צבא, אני בלי זוגיות, בלי חזון, בלי מושג מה אני הולכת לעשות עם כול זה מבחינה פרקטית'. אני באה ממשפחה שעוסקת בתחום האמנות, אבל במשפחה לא אהבו את התלישות הזאת. בסופו של דבר ההליכה אחרי הלב הצדיקה את עצמה, והיום אני יכולה לומר שזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי".
מי רוצה לרקוד?
אחרי שנתיים הבינה קראוס-גולדנשטיין שהיא רוצה זוגיות בארץ עם ישראלי. "בגיל 35 חזרתי לארץ, התחתנתי באותה שנה ונכנסתי להריון. ילדתי את מעוז בגיל 37 ואת רות בגיל 39, ותוך כדי האמהות לימדתי ורקדתי. ביום שבו ירדתי מהמטוס בארץ שמעתי על סוניה גרסיה, מאסטרו ספרדייה בתחום שהייתה למקור הכוח וההשראה שלי בישראל, והתמקצעתי אצלה. בהמשך פתחתי קבוצת לימוד לנשים בפרדס חנה. עברתי במרכז היישוב עם סלסלה של שוקולדים אדומים, שושנים ושמלה ארוכה, ושאלתי מי רוצה ללמוד פלמנקו. התחלתי מחמש נשים, והיום אני מלמדת 120 נשים וילדות ומעסיקה מורה לפלמנקו, לילך פלד, שמתמחה בילדות ובסגנון 'קלאסיקו אספניול' עם קסטנייטות. התמקצעתי בתחום המחול, וכיום אני יותר רקדנית מזמרת, למרות שבפלמנקו מקובל שהמורים גם שרים במהלך השיעור, וגם אני עושה זאת. אני שרה לתלמידות, ופעמיים בחודש מגיע גיטריסט ומלווה אותנו. כיום חיות בסביליה לא מעט ישראליות שעושות את המסע שאני עשיתי, העיר מוצפת במורות ומורים למחול".
הפלמנקו, כמו הרבה אמנויות מלאות חיים, צמח מתוך סבל. "צוענים שחיו במערות גרנדה בתקופת האינקוויזיציה בספרד, כי נרדפו וגורשו כמו היהודים בזמן ההוא, פיתחו את האמנות שהייתה גם שפה ושימחה אותם בתקופה הקשה. בהמשך חיבקו את הפלמנקו יתר העמים שבספרד, והוא שגשג ונכנס גם לבתי הקפה של המעמד הגבוה יותר. הרקדניות היו רוקדות עם דגש על פלג הגוף העליון, כפות הידיים והזרועות עם מניפות ופרחים בידיים, והגברים היו רוקדים בעבודת רגליים עוצמתית, רקיעות וירטואוזיות במקצב וידיים יציבות ונוקשות יותר שמשדרות עוצמה גברית. כיום יש בתחום מורים רבים שאינם צוענים, והוא הולך לכיוון בינלאומי ומודרני, עם השפעות ג'ז שניכרות גם במוזיקה. כיום בספרד יש גם גברים שרוקדים פלמנקו עם חצאית ארוכה ושוברים סטיגמות. יש שבירה של החוקים, ועם זאת עדיין מכבדים את הגבולות הברורים של התחום. אני אוהבת את זה. אני אומרת לנשים שלומדות אצלי: 'יש לכן אוזניים, לב ורגליים'. זה מאוד קשור אצלי למוזיקה, לנשמה, הרגליים החזקות שרוקעות את הכול. יש התרסה, אבל בתוך חוקיות. יש מערבולת של רגשות בתוך תיחום וגבולות מאוד ברורים ויש את הנראוּת של זה. מבחינתי, זה הלבוש האמיתי. ככה צריך להתלבש".
בארץ מאוד פופולארית תחפושת רקדנית פלמנקו לילדות בשנים האחרונות.
"נכון. כשמגיע פברואר אני מוצפת בטלפונים, ואני כבר מוכנה עם החצאיות המעוצבות, הפרח והמניפה, מגיל 0 עד גיל 120. הסטיגמה המקובלת על פלמנקו כוללת שיער אסוף לאחור, פרח אדום, חצאית מתנפנפת, מניפה וקסטנייטות בידיים, אבל זה יותר מזה, והיום יש אופנת פלמנקו בינלאומית, גם ביפן. זה לא רק אדום-שחור, אלא ביגוד צבעוני שמאוד מחמיא לגוף, וכבר לא חייבים לרקוד בשיער אסוף ומתוח. היום יש גם רקדניות עם שיער פזור וגם עם שיער קצר".
בכול מקרה, זה מראה מאוד רומנטי.
"נכון. הייתי אישה של ג'ינס, ובספרד למדתי מה זאת חצאית. אישה באה עם סקיני ג'ינס, חם לה ולא נוח, ופתאום יש לה חצאית, פרח בשיער ועגילים. יש התעדנות של הנשיות, ולא משנה מה משקלה של האישה, גילה והסטטוס שלה בחיים. בשיעורי הפלמנקו והאווירה הנשית המאוד תומכת, העניין הוא לא בתחרותיות אלא באוהל האדום שהקמתי, שמאפשר כיף וגם מקצועיות גבוהה. נשים רוקדות בלי מזגן, מזיעות את הנשמה ויוצאות עם חיוך ענק ותחושה שהצליחו לדרוש מעצמן את המקסימום ועוד קצת ולעמוד בזה. כך למדתי בסביליה, ושם יותר חם, אין ים, אין מזגנים ואין קפה קר".
השראה על סנגריה
קראוס-גולדנשטיין מודה שהתובענות של הפלמנקו מחלחלת לתוך חייה. "אנחנו בית של עצמאים שעובדים מסביב לשעון ואין רגע דל. אני צריכה לעבוד שלוש פעמים בשבוע עד 23:00 ולנהל בית מאוזן עם ילדים, להיות אמא ובת זוג וגם רקדנית מקצועית, מורה ומנהלת בית ספר. אין לי ממש זמן לעצמי, אבל זכיתי לעבוד בתחום שאני מטורפת עליו. השנה סוף סוף התפניתי גם להופיע, והקמתי להקה עם ארבע נשים מבית הספר שלי, גיטריסט ועוד נגנים להופעות הגדולות יותר. בשבוע הבא, 5.8, אנחנו מעלים במועדון היוניקורן את המופע 'סמטאות סביליה', מופע של ריקודים ושירים שהולכים איתי מאז ובשנה הקרובה נמשיך להופיע ברחבי הארץ" (פרטים על מופעים ואירועים בדף הפייסבוק "רקליטה – בית ספר לפלמנקו", פרטים על בית הספר באתר raquelita.co.il).
בית הספר עדיין לא פועל במבנה קבוע. "בימים ראשון וחמישי אני שוכרת כיתה בבית הספר שבילים בפרדס חנה, בימי רביעי מעבירה חוגים במרכז מיר"ב שבחוף הכרמל ובימי שישי בבוקר מלמדת במרכז הימי קיסריה, ואחר כך כולם יושבים לקפה על החוף. הבנתי גם שאני רוצה שנשים ונערות יכירו את הסצנה בסביליה, ואני גם מוציאה קורס פלמנקו בסביליה, עם המורות שלמדתי איתן, כשבערב הולכים למופעי פלמנקו מפילי לסת, לקבל השראה על כוס סנגריה צוננת".
ובכול זאת, גם צוענים בוודאי רוצים בסופו של דבר להתקרקע בבית.
"בהחלט. אני מאחלת לעצמי בשנה הקרובה למצוא לבית הספר שלי בית באזור פרדס חנה כרכור, ושתהיה בו גם חנות קטנה לבגדים בסגנון ספרדי, והכול במתחם לאמהות שמחכות לילדיהן אחרי החוגים, עם בית קפה ליד".
