בחודש שעבר נפתחה בגלריה שבמרכז האמנויות בקמפוס גבעת חביבה תערוכה מיוחדת במינה, "3 שיחות – דיאלוג נשי", המציגה תערוכות משותפות ליהודים וערבים במטרה ליצור חברה משותפת. אוצרות את התערוכה ענת לידרור, תושבת פרדס חנה, מנהלת מרכז האמנויות, וחלי גלעד, תושבת תלמי אלעזר, אוצרת ויזמית artush, מיזם חברתי שמטרתו לקדם אמנים צעירים ולהנגיש אמנות לקהל הרחב. התערוכה הפגישה בין שלוש אמניות יהודיות לשלוש אמניות ערביות. כל אחת התבקשה להכניס למרחב היצירה האינטימי שלה קולגה חדשה ולצאת לדרך שלא היה ברור מה יהיה סופה. "בסופו של יום", אומרת ענת לידרור, "בשפה נשית דיברו אמנות ובשפת האמנות דיברו על נשיות, והעבודות משקפות את עומס החיים, ריבוי התפקידים וכמות הגירויים האינסופית שאנחנו חיים בה".
לידרור נכנסה לתפקידה לפני שלושה חודשים. "הגלריה הייתה סגורה חצי שנה", היא מספרת, "וזו התערוכה שפתחה אותה מחדש. חשוב לי להוריד את האמנות ממגדלי השן בתל אביב, שתהיה חיה ונגישה. רצינו לעשות תערוכה ניסיונית בנושא אמנות ונשים, והלכנו על מסגרת של שש נשים, שישה שבועות. בחרנו את האמניות וחיברנו אותן בשלושה צמדים, בכל צמד יהודייה וערבייה. יצרנו מעין מעבדה אנושית שהעיקר בה הוא התהליך, שידענו שיסתיים רק ברגע האחרון. התהליך היה חי ובועט ופתוח. האמניות יכלו לעשות מה שרצו: לבחור עבודות קיימות, ליצור ביחד משהו חדש, ליצור כל אחת לחוד ולחבר. הנשים האלה מעולם לא עבדו יחד".
אחד הצמדים הוא סונדוס לאחם ונורה פורת, ציירות מאיירות שיצרו ציור משותף, בו מופיעות דמותה של סונדוס ודמותה של נורה עם רעלה וחיג'אב, בנוף שנמצא על הרצף בין תלמי אלעזר לאום אל פחם.
הצמד נרדינה מוגייזל-שמאס מחיפה ודנה ניצנית מגן השומרון, בחרו להביא עבודות קיימות שתקשרו אחת עם השנייה, ויצרו גם עבודה משותפת, "אני איני", בה שולב טקסט האגדה על כיפה אדומה בערבית עם טקסטים בעברית מלפני קום המדינה, כתובים על טלית וגוף אישה ברקע.
מוגייזל-שמאס, בת 25, נשואה ואם לילד, היא אמנית רב תחומית. עבודת צילום עירום נשי שיצרה בולט בתערוכה, מול הכניסה. "אני עוסקת בנושאים חברתיים, בעיקר פמיניסטיים", היא אומרת. "אני חוקרת, שואלת שאלות ומביעה את דעתי על נושאים כמו ההטרדות המיניות, האלימות הפיזית והנפשית והנישואים הדתיים, שבהן האישה חייבת להיות בתולה בנישואיה. זה אופייני לדתות השונות בגרסתן הקיצונית, בחברה הערבית, היהודית~חרדית והנוצרית. למה הכבוד במשפחה עומד רק על האישה? מה עם הגבר? העבודה שלי היא סוג של מרד, בעיטה: הנה אני, אמנית ערביה בת 25, אם לילד, מציגה אישה ערומה. לאישה בתמונה יש גוף, היא חייבת להסתיר אותו כדי שלא לעבור הטרדה מינית, להתחתן בתולה כדי שאחיה לא יהרוג אותה או כדי שלא יגרשו אותה מהבית. יש מתח בין התנוחה העדינה של הידיים, ההרגשה של משהו אסתטי ונקי, לבין המתח של הגוף העירום מול הפנים".
על העבודה עם ניצנית היא מספרת: "הייתי צריכה לבוא מרחוק, ישנתי אצל דנה ולא ראיתי את בני כמה ימים. עבדתי יום ולילה כדי לעמוד בזמן. אבל זו הייתה חוויה מאוד מלמדת וטובה, ואני מסוגלת לחוות אותה שוב ושוב. דנה לא מכירה את החברה שאני מדברת עליה, שבה האישה במעמד נמוך, חווה אלימות פיזית ונדרשת להיות בתולה. אני מכירה את העולם הזה".
אילו תגובות את מקבלת על התמונה?
"בעיקר אוהדות. התגובה העיקרית היא: 'וואו, איזו אמיצה!'. יש ששואלים אותי: 'למה את צריכה את זה? איך תגיעי לשוויון?'. אני מאמינה שאם לא נעשה מהפכה קיצונית, לא נגיע לשוויון. הדתות מחמירות כיום עוד יותר. אמנית ערבייה שגרה בתוך אוכלוסייה ערבית ויוצרת עבודות כאלה בתערוכה, זה קיצוני. אני גם כותבת על העבודות בכתב יד ערבי, שמייצג את האסלאם".
ניצנית, בת 36, אמנית טקסטיל, אחראית לשמלה המונחת על משטח אדמה על הרצפה, למרגלות תמונת העירום של נרדינה, ולעבודה המראה עצים משתלבים במסגרת מעוגלת. "נרדינה ניגשת לחומר אחרי שחקרה והיא יודעת מה היא עושה. אני עובדת הפוך, הדברים מתגלים לי דרך העבודה עם החומר. צורת הביטוי שלנו שונה. נרדינה שמה הכל בפנים באופן שאי אפשר להתעלם ממנו, ואני משאירה סימני שאלה".
איך מתקשרת השמלה לצילום?
"כשנפגשנו עלו התניות חברתיות של החברה הישראלית והערבית, ואחד הנושאים היה חתונה. השמלה מייצגת את הדימוי הזה. היא פשוטה, שטופה בצבעי אדמה, כמו מפה או אי בודד בשמיים, וריקה מגוף. היא יוצרת דיאלוג עם גוף האישה שנרדינה צילמה, שמאוד מישיר מבט, אבל ללא ראש. האישה בצילום אומרת 'זאת מי שאני', וגם השמלה אומרת את זה. זאת שמלה סגורה שאי אפשר ללבוש אותה. בעבודה 'אני איני' שאלתי על זהות: אני יהודייה, ישראלית? מה זה אומר? השאלות שמגדירים אותנו דרכן. הטקסטים מייצגים עולם, ועניין אותי לקחת את אובייקט הטלית ולעשות ממנה משהו נשי".
צמד האמניות השלישי, איילת גד מפרדס חנה ואמירה פודי מטייבה שבעמק, הן נשים עסוקות מאוד. איילת היא אם חד הורית ל-2 ואמירה אם ל-3 ועוד אחד בדרך. אילוצי החיים הביאו אותן לעבוד "בשלט רחוק", עד שלקראת סוף הפרויקט נפגשו והרגישו שהתהליך הפך לעבודה אחת. המיצב המשותף שלהן, "בית", מדבר על בית שמתפרק, קופא ונבנה מחדש. אמירה הציבה על הקיר חלקי כיסאות ורהיטים, השאירה חלון פתוח ואטמה את דפנותיו בבטון. את הנוף הנשקף מהחלון ציירה איילת: געגוע לבית, שלם, אבל פצוע וסדוק. בנוסף, הן יצרו כיסא שבמקום משענת נושא חוטי תיל.
גד, בת 45, היא אמנית בעץ ממוחזר, אספנית של פיסות עץ שהבית הוא מוטיב דומיננטי וחוזר בעבודותיה. היא גם עושה סדנאות בהן היא נותנת לאנשים ליצור בית על אדמתו. "הסכמתי להצטרף לפרויקט בלי לדעת למה אני נכנסת. הסתבר שזו הייתה הרבה עבודה, אבל אני מאוד שמחה שעשיתי את זה. זה היה מאתגר, מעניין וכיפי. היה מרוץ בזמן קצר וקצוב, והצלחנו להתגבר עליו וליצור. גם לאמירה יש אהבה לחומרים כמו עץ, בטון וברזל, אלא שהיא עובדת יותר עם דברים מוכנים ובסקאלה גדולה, ואני עושה מיניאטורות קטנטנות. היה לי קשה לעבוד בסקאלה גדולה ולחשוב איך למלא חלל. מהקושי ליצור מפגש עלה הרעיון שכל אחת מאיתנו תבוא לבד ונגיב אחת לשנייה. יום אחד באתי לגלריה וראיתי את המיצב שלה על הקיר. לא ידעתי איך לקבל את זה ולהצטרף. לא קל למישהו שרגיל לעבוד לבד, בזמנים, בדרך ובחומרים שלו, לעשות עם מישהו אחר יצירה משותפת לפי משימה. הבאנו כל אחת את המהות שלה, את השונות והקרבה".
פודי, בת 33, מספרת: "חלי פנתה אלי כשהשתתפתי בפרויקט אמנות של ערבים ויהודים. אני אוספת דברי עץ, חלקי כיסאות ושולחנות, מפרקת ומחברת מחדש ומתאימה את העבודה לחלל. הייתה לי מחשבה על הנושא של פנים-חוץ. במיצג, אין קו מפריד בין העולם הפנימי והעולם החיצוני. מרגישים מחוץ לבית וגם בתוך הבית. העבודה בזוג לקחה אותנו למסע מרתק. בעבודה אפשר לזהות את השפה שלי והשפה של איילת, ומצד שני זה יצא גוף אחד, עבודה אחת. זה לימד אותי המון וחשף אותי להכיר את האחר בדרך שונה. הנשיות מתבטאת בשימוש בחומרים ובטכניקה, למרות שאני אוהבת להשתמש בחומרים כאילו~גבריים. גבר שעושה עבודות נגרות, חותר משייף וצובע, נראה טבעי".
"אמנות היא כוח אדיר לפרוץ גדרות בין יהודים וערבים, לגלות אמנות טובה וליצור שיחה אמיתית", מסכמת לידרור. "קל להישאר במרחבים 'יפים' של פרגון שטחי. כאן זה כלל את הקשיים ואת הדברים שעלו. זה התאפשר כי מדובר בנשים. הדרך הנשית קשורה לדיאלוג שיש בו מקום לשני הצדדים, הרבה מרחב לאינטואיציה וגמישות, פתרונות יצירתיים. לסמוך על התהליך, לא רק על המטרה".
