זה לא היה פשוט לנסות לקבוע פגישה עם נעמה להב. הימים, ימי סוף הקיץ, כמעט הסתיו, הם מאוד פופולאריים, מתברר, למעבר בין בתים. בסופו של דבר, להב מצאה זמן פנוי, בין ההובלות.
הפגישה המיוחלת התקיימה בסופו של דבר ברחוב התפוז בפרדס חנה, בזמן שלהב והצוות העבירו תכולה של אחד הבתים. בחוץ מאוד חם. משאית צבעונית עומדת סמוך לבית, המובילים עובדים ולהב שעובדת יחד איתם, מוודא שאייל שתה מספיק ושזוהר מרגיש בסדר. בשלב מסוים היא שרה בקול את השיר "אברהם ושרה": "צריך סבלנות, אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה".
אשה צבעונית נעמה. על שמה שמעתי לראשונה בקבוצת הפייסבוק "השוות באזור" שקיבלה המון המלצות. במבחן הסטריאוטיפ דמיינתי שלהב אשה גבוהה, גדולה וחסונה, בעלת קול נמוך ושיער שחור. אבל בפגישה אני רואה מולי אשה עם המון תלתלים בהירים, חיוך מצד אל צד וגוף נערי. "היי, אני נעמה", היא מציגה את עצמה.
איך גברים מגיבים לעבודה שלך?
"להרבה גברים יש קושי מסוים עם סוג העבודה שלי, אני מרגישה כאילו אני חושפת אותם. אני לא מסוג הנשים שצריכה עזרה בהחלפת נורה או להרוג ג'וק. אי אפשר לעשות עלי דאווינים עם כוח פיזי גברי. מעט מאוד גברים מרגישים נוח עם מי שאני ואני לא מצליחה למצוא אותם".
כתבה: ענבר דותן.
הסיפור המלא היום בעיתון "כל הפרדס"
