אם כבר קשה, אז שיהיה בתנועה

האנרגיה המתפרצת של מעין אלטבת מכרכור הייתה גדולה על מערכת החינוך וגדולה גם על רגל שבורה.

אלטבת, בת 42, נשואה, אם לארבעה ילדים, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (תנועה וריקוד ויוגה נשית) באופן פרטני ובקבוצות לנשים ונערות, פתחה לפני שנה קליניקה פרטית בעקבות משבר ויצאה בתוכנית "מסע אל הגוף". "אמא שלי באה מעולם הטיפול, אבל זה לא משהו שחשבתי לעשות בחיים", היא מספרת. "הייתי ילדה שעושה 'מה שצריך'. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי אמנות ושבועיים לפני תחילת הלימודים החלטתי שאין מה לעשות עם זה ושיניתי את התחום למתמטיקה ומחשבים. זו הייתה טעות גדולה. הבנתי שהמחשבים לא בשבילי, אבל נתקעתי עם המתמטיקה, עשיתי תעודת הוראה. לימדתי מתמטיקה בתיכון בכפר סבא, אבל התחברתי לבני הנוער, לא למערכת. הפריע לי שמסתכלים על תעודת הבגרות בישיבות המורים ובזה זה מסתכם. אני אמרתי לילדים: 'אתה לא חייב 5 יחידות, אפשר 3, תעביר את בית הספר בכיף'. הבאתי שיטות קצת אחרות, ובמערכת היו בשוק. היה צורך לעמוד בזמנים ולא היה זמן להקדיש יותר לכל ילד".

חיפוש עצמי

לאחר שנולד בנה הבינה אלטבת שמערכת החינוך לא מתאימה לה, אבל היא רוצה לעבוד בתחום קשיי למידה. "חיפשתי את עצמי. הייתי בת 27 ולא היה לי שמץ של מושג מה לעשות. עבדתי בעבודות מזדמנות, ויום אחד הגיע אלי פלאייר של מכללת אלבאום על לימודי 'עבודה עם קשיי קשב וריכוז'. לא היה לי שמץ של מושג מה זו העבודה הזאת אבל נרשמתי. יש לי נטייה לקפוץ למים בלי לדעת מה הולך שם בדיוק, אבל מתוך תחושה שאני רוצה את זה. כבר נולדה לי הבת השנייה והיו לי שני ילדים קטנים בבית. מה, השתגעתי? אבל התחלתי לימודים וגיליתי שאלבאום זה טיפול בקשיי קשב וריכוז בשילוב תנועה ומגע. בסוף הלימודים יכולנו להוסיף פסיכותרפיה גופנית – שזה יותר המילול של הרגשות שלי, מערכת יחסים עם הרגשות והתחושות. השילוב היה טוב ועשיתי סטאז' בשני התחומים. עבדתי עם תלמידי בית ספר וילדים בפנימייה, מטפלת ואסיסטנטית ומתרגלת תנועה לסטודנטים במכללה עצמה. אהבתי מאוד לעבוד עם הבוגרים".

אחרי לידת הבת השלישית, כשהייה אסיסטנטית של המורה לפסיכותרפיה גופנית, הבינה אלטבת שלא מתאים לה לעבוד במסגרות נוקשות. "חיפשתי מקום שאני יכולה לרקוד בו. הייתי בת 33. אמרתי לעצמי שאני לא צעירה, שאני לא יכולה עכשיו להתחיל ללמוד בלט ושאני רוצה לרקוד בשביל הנשמה. נחשפתי לשיעור ניה, שזה הרבה טכניקה וכוריאוגרפיה, אבל אני רקדתי איך שבא לי. הלכתי ללמוד להיות מורה לניה ולשלב את הטיפול בריקוד. דרך המוזיקה והתנועה אני יכולה להגיע לרבדים יותר עמוקים מאשר טיפול שהוא רק שיחתי. הגוף שלנו זוכר הכל, כל הטראומות והמכאובים, וכשאנחנו מתחילים בתנועה מודעת, הדברים צצים ואפשר לטפל בהם. כדי שנוכל להרשות לדברים לצוף, צריך להרגיש את המרכז והגבולות, צריך עוגנים פיזיים ברורים מאוד לפני שהטראומה והמכאוב עולים כדי שנוכל לסמוך על עצמנו. גיליתי שדרך הריקוד זה מגיע מאוד חזק. מתחילים לרקוד כאילו סתם, ודברים מתחילים לעלות. אני לוקחת נושא מהעולם הרגשי או מהיומיום, וההנחיה היא דרך העלאת שאלות מעולם הפסיכותרפיה הגופנית. אם יש שיעור על פחד, אני נותנת להן להרגיש את הפחד בגוף, להסתכל לו בעיניים ולשאול האם הפחד מניע אותן, מונע מהן. אני זורקת שאלות לאוויר תוך כדי התנועה ואז מכוונת את הבנות לתנועה בהתאם לשאלות. אנחנו חוות את החוויות היומיומיות שלנו דרך הגוף ומשנות את התנועה שלנו, וזה משנה את החוויה אחר כך".

לפני שנה וחצי נפל דבר. "הייתה לי שנה קשה, מטורפת. לפעמים הגוף מאותת לנו לעשות סטופ בחיים. לא הקשבתי, ובנובמבר בשנה שעברה שברתי רגל. לעצמאית שעוסקת בתנועה, זה מאוד לא 'מומלץ'. חמי וחברה מאוד טובה שלי נפטרו באותו יום, כשהייתי עם רגל שבורה. הכל קרה בבת אחת והייתי צריכה להתמודד עם המון דברים. אמרתי לעצמי שאם ככה הגוף מתנהג, אני יותר לא מתעסקת בתנועה ובריקוד, וקיבלתי הצעות לחזור וללמד בבית ספר. חשבתי על האפשרות. אבל החלטתי שזה הגוף שלי, שהוא תמיד איתי גם אם אני מרגישה שהוא בגד בי. שאלתי את עצמי מה אני עושה ואיך אני צומחת מפה. נאסר עליי לדרוך על הרגל והעברתי את השיעורים בישיבה. השיעור השתנה. כבר לא הייתי הדגם, ומשם צמח הרעיון של הקורס 'מסע אל הגוף'. הבנות אמרו שזה הכניס אותן לתוך עצמן. מכל חוויה קשה ומשבר אפשר למצוא את הדבר שממנו אפשר לצמוח. יצרתי קורס, כמה מפגשים רצופים ארוכים לנשים שרוצות רוצה לחוות תהליך רגשי של התפתחות אישית דרך תנועה. אני מביאה בו גם את התיאוריה ולא רק את החוויה. הרבה אנשים סביבי התנגדו ושמעתי משפטים כמו 'לא תרוויחי כסף', 'מה זה השטויות האלו' וכו'. כמה מהאנשים האלה הגיעו אליי בסופו של דבר לטיפול. אני יכולה להגיע מטופלת שחוותה איזושהי טראומה: מינית, נפשית, גופנית, מחלה. הדבר הראשון שאמרו לי מטופלות היה 'אני לא סומכת יותר על הגוף שלי'. לא משנה באיזו טראומה מדובר, מזה זה מתחיל. מטופלות הגיעו אליי חולות במחלה כרונית, כמו פיברומיאלגיה, והרגישו שאין טעם לחייהן. העבודה היא למצוא את הרצונות ולהתחיל לחזק את הגוף, גם ללא מילים. כך זה גם היה מבחינתי עם השבר. סוף העולם".

רגל שבורה היא סוף העולם?

"מבחינתי כן. השבר היה טריגר שהעלה והציף דברים שקרו לי בעבר. המקום הזה שאני לא סומכת על הגוף שלי כי הוא בגד בי. בזמן ההריונות סבלתי מהתקפי חרדה. אחרי ההריון האחרון זה לא עבר והמשיך להתפרץ בטריגרים שונים. מי שסובל מהתקפי חרדה יודע מה זה לפחד מהפחד, מההתקף. אמרתי לעצמי: 'אני כנראה חולת נפש ואף אחד לא יבין את זה'. התקפי החרדה פרצו שוב אחרי השבר, והחלטתי לטפל בהם. בטיפול עצמו אפשר לתת לפחד לעלות בגוף, לרקוד אותו, לתת לו תנועה, צבע ושם ולדבר איתו. זה תהליך ארוך, אבל עם הזמן שמתי לב שפתאום אני מתעוררת באמצע הלילה וההתקף לא מגיע, וגם לא הפחד מהפחד, ואני פשוט חוזרת לישון. לא הכרתי דבר כזה לפני כן".

למה את מטפלת רק בנשים?

"אני אישית לא מרגישה בנוח מול גברים. אני מרגישה שאני מתכווצת מולם. יכולים להסתכל עליי בצורה מינית, ומיד חלקים מתוכי לא מאפשרים לעצמם להיות. אנרגיה גברית מפריעה לי בחופש שלי. לפעמים גברים פונים אלי בפייסבוק, ואני אומרת: 'הם לא באמת צריכים אותי, הם הסתכלו על התמונות ופונים אליי'. הפסקתי גם לעבוד עם ילדים, למרות שיש בזה יותר כסף. אני מעדיפה לעבוד עם נערות ונשים, כי יותר מעניין אותי המקום הרגשי שלהן – לחזק את הזהות והפנימיות והנוכחות. ביחד עם שותפתי, טל רדנאי, אני עושה בשנים האחרונות סופי שבוע לנשים בארץ ובעולם שבהם אנחנו משלבות את כל הכלים שלי".

את עצמך אדם שחושב, מדבר ונע מהר.

"נכון, גם אני היפראקטיבית. תמיד אני בעשייה ובתנועה, גם בריקוד אני אוהבת את האקשן וההשתוללות. לפני שלמדתי את הטיפול, לפני 16 שנה, הלכתי לשיעור פילאטיס והשתעממתי למוות. רק חשבתי מתי הסיוט הזה ייגמר, כל האיטיות והשאנטיות האלה. עזבתי את זה, והחיים נמשכו. אחרי לימודי הטיפול ושתי הלידות ניסיתי שוב, ופתאום ראיתי כמה  טוב לי להוריד הילוך ולעשות הכל יותר רגוע. הבנתי שמותר לי לנוח, להרפות, לקחת חופש, דברים שלא היו בלקסיקון שלי. לפני כמה שנים עבדתי בפנימייה והייתה שם נערה שתמיד התלוננו עליה, העיפו אותה, השעו  אותה. היא הייתה מגיבה במכות על כל מה שהיה קורה. כל התנועות שלה היו מאוד מהירות, ועבדתי איתה על תנועה איטית. היא התנגדה, אבל המשכתי: על כל מה שעשתה, הנחיתי אותה 'בואי נעשה את זה יותר לאט'. אחרי מספר חודשים היא התקשרה וסיפרה לי שנתקלה בסיטואציה מלחיצה בבית הספר, ובמקום לתת מכות ולהעיף כיסא, כמו תמיד, מצאה את עצמה עוצרת רגע ומדברת עם מי שהיה לה קונפליקט איתו. היא אמרה: 'עכשיו הבנתי למה אמרת לי לעשות תנועה איטית".