השנה מציינים 50 שנים למלחמת ששת הימים, שחקוקה בזיכרון הישראלי כמלחמה שהסתיימה בניצחון מוחץ, אך במחיר הכואב של קרוב ל-780 חללים שנפלו במהלך ששת ימי המלחמה.
סרן מרדכי (מוטי) פינטו מפרדס חנה, מההרוגים הראשונים של המלחמה, נפל במהלך היעף הראשון של הקרבות, מכת המנע של ישראל שפתחה את המלחמה והבטיחה את שליטת ישראל בשמיים ובכך גם את תוצאות המלחמה. מטוסי חיל האוויר הישראלי השמידו בהצלחה את מטוסי חיל האוויר המצרי בבסיסיהם וחיסלו מראש את יכולתו של חיל האוויר המצרי להשתתף במלחמה. פינטו, בן 26 במותו, אייש את אחד מארבעת המטוסים שיצאו בבוקר 5 ביוני 1967 למשימה של הפצצת שדה התעופה פאיד שבמצרים.
מרדכי פינטו נולד ב-14 ביולי 1941 בירושלים, הצעיר משלושת בניהם של יעקב ורחל פינטו ונקרא על שם סבו. משפחת האב היא מצאצאי האנוסים בספרד, ומרדכי ואחיו הם דור 14 בארץ. כשמרדכי היה בן חצי שנה עברה משפחתו לפרדס חנה. אחיו הבכור, מיכאל, בן 80, מתגורר עד היום במושבה. "מוטי היה מאוד מוכשר מנעוריו, ילד מבריק. כבר בילדותו חלם להיות טייס קרב. הוא היה יושב במשך שעות ודופק בפטיש על מטבע, משטח ומקפל אותו ויוצר סיכת מתכת בצורת אווירון לחולצה. בהמשך היה מרכיב בכישרון דגמי מטוסים והיה אומר: 'אני רוצה להיות טייס'. הוא למד בבית ספר עממי שהיום נקרא בית הספר אלונים ובתיכון למד בחקלאי. הוא היה לומד בקלות, גם כשלא השקיע היה מקבל ציונים טובים. הוא היה המוכשר מבין שלושתנו".
מלכה פינטו, אשתו של מיכאל, לא זכתה להכיר לעומק את מרדכי, אך מה שראתה וידעה הרשים אותה מאוד. "הוא היה בחור מאוד איכותי וטוב", סיפרה השבוע, "לא ראיתי בחור כזה בין כל בני המושבה. הכאב על מותו גדול, שנים אחר כך עוד חשבתי שיופיע וידפוק יום אחד בדלת. הוא וחבריו הצילו אנשים רבים כשהשמידו מראש את המטוסים שהיו עלולים לעלות עלינו במהלך המלחמה".
מסיפוריו של מיכאל ניכר שבמרדכי, לצד האינטליגנציה הגבוהה, היה שילוב של טוב לב, צניעות ושמחת חיים. "הייתה במוטי איזו שלמות. הייתה לו מכונית שברולט שהוא שמר עליה בקפדנות וכולם היו מתפעלים ממנה. לי הייתה סוסיתא, למדתי אגרומכניקה באורט והייתה לי הרגשה שהאוטו לא עובד כמו שצריך. מוטי לא היה בעל מקצוע בתחום, אך ידע מיד מה הבעיה והציע לי לעשות כיוון שסתומים. הוא פעל בביטחון ועשה מה שצריך. למרות שהיה בחור מוכשר, הוא לא התרברב, גם כשהיה טייס התחבר עם כולם ולא הרים את האף. הוא היה מצניע את העובדה שהיא טייס ומספר שהוא מכונאי, או שהיה אומר בעמימות: 'אני משרת בחיל האוויר'. הייתה לו חברה שהוא מאוד אהב אותה, אך הוריה התנגדו לקשר ביניהם למרות שחיבבו אותו, כי חששו שבתם תיקשר לטייס שעלול להיהרג. הם שלחו את הבת לארצות הברית, ורצה הגורל והיא נהרגה שם כעבור מספר שנים בתאונת דרכים".
"במלחמה אין מנצחים"
לאחר גיוסו לצבא הוצע לו בגלל הצטיינותו בלימודים להמשיך ללמוד הנדסת טיס, אך הוא התעקש להיות טייס. "הוא אמר: 'אם אנו לא נלך להיות טייסים, מי יעשה לנו את המלאכה?'", נזכר מיכאל. "פעם שיחקנו, אני והוא וחברו לכיתה, בקרבת מערבל בטון, ואצבעו של מרדכי נכנסה בין גלגלי השיניים של המערבל ונמעכה. הוא פחד שבגלל הפגיעה הוא לא יתקבל לקורס טיס, ועשה תרגילים רבים לשיקום האצבע. לקראת הגיוס הוא עשה הרבה תרגילי כושר ולאחר הגיוס התנדב לקורס טיס, סיים אותו והיה טייס הקרב הראשון מפרדס חנה. זמן קצת לפני מלחמת ששת הימים מרדכי השתחרר מצה"ל והתקבל לעבודה באל על. הוא כבר קיבל את מדי החברה ועמד להתחיל את הקורס, ואז פרצה המלחמה".
אין פרטים מדויקים על מה שקרה באותו מטס. מיכאל מתאר את הידוע לבני המשפחה: "רביעיית המטוסים מטייסת 113, טייסת 'אורגן', טסה בדממת אלחוט והמטוסים שיגרו את הפצצות. כשהופרה דממת האלחוט והטייסים התחילו לדבר בקשר, מרדכי לא פתח את הקשר, אולי בשל תקלה, המשיך במתקפה ותותחי נ"מ מצריים פגעו במטוסו, שהתרסק על הקרקע לעיני הטייסים האחרים ביעף. לפני שיצא לתקיפה, הוא אמר להורינו: 'אני לא אפול בשבי בידי האויב', ואולי משום כך הוא לא נטש את מטוסו והתרסק".
הידיעה על נפילתו של מרדכי הגיעה למשפחתו באותו יום. מיכאל ודניאל, האח השלישי, קיבלו את הבשורה בעודם משרתים בעצמם בצבא. מיכאל היה אז חייל מילואים שסיים לפני כן שירות סדיר כמכונאי מטוסים באותה טייסת בה שירת מרדכי. "הייתי במילואים, קרוב לגבול ירדן, והתכוננו לעלות לגולן. לאחר שקיבלתי את הבשורה על מות אחי, נסעתי הביתה וחבריי עלו לגולן. 80 ימים עברו עד שהמצרים החזירו את שרידי גופתו, ואבי נסע לזהותו. אבל גם לפני כן, לא היה לנו ספק שנפל. הטייסים האחרים ראו אותו מתרסק, ואיש לא שורד התרסקות כזאת".
אווירת הניצחון ששררה בארץ בתום המלחמה נמהלה בכאבן של המשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל. "כולם רצו להתגייס, להתנדב, לשרת. הייתה אווירה של ניצחון, וזה מובן, ועם זאת, היו משפחות באבל. אני אמרתי לאשתי: 'במלחמה אין מנצחים. גם מי שמנצח, נפגע'".
מרדכי נקבר בהר הרצל ולאחר תקופה חזרו הוריו לירושלים. "בתחילה הם נשארו כאן, בפרדס חנה, אבל בהמשך הרגישו שאינם יכולים להיות רחוקים ממנו. אמא שלנו הייתה פגועה מאוד ממותו של מרדכי וסבלה מאוד בשארית חייה. אבא החזיק מעמד יותר, לפחות מבחינת מה ששידר החוצה. אומרים שזה לא טבעי שאבא צריך לקבור את ילדיו".
מדי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נוסעים האחים מיכאל ודניאל לאזכרה של אחיהם בהר הרצל ולטייסת שממנה המריא ולא חזר. למיכאל ומלכה פינטו נולדו ארבעה בנים ויש להם 11 נכדים ונין אחד. לבנם השלישי, שנולד אחרי המלחמה, קראו על שם הדוד שנפל. הבן הבכור, שעוד הספיק להכיר את דודו, שמר במשך שנים על כדורסל שהדוד קנה לו במתנה, גם לאחר כשהכדור כבר היה מרופט ולא ראוי לשימוש. "הוא עשה זאת כי מוטי נתן לו את הכדור במתנה".
הניצחון והמוות
בתקופת המתח והכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, מרדכי פינטו חיכה בקוצר רוח לצו הקריאה ו"התקנא" בחבריו שכבר גויסו במילואים. בשיחה עם חבר התמוטט ופרץ בבכי ואמר: "למה לא קראו לי? האם אינני טוב מספיק? בבסיס שאלתי וענו לי: 'נקרא לך כשנהיה זקוקים לך'", ואז הוסיף: "אמתין עוד יום ואם לא יקבלו אותי כחייל ארד לדרום ואתנדב לשריון. לא אקבל תפקיד בבסיס אם לא ייתנו לי לטוס". הגיע היום הראשון למלחמה, ובערוב אותו היום, בהתקבל הידיעות הראשונות על גדול ניצחונותיו של חיל האוויר, באה גם הידיעה על השתתפותו של מרדכי באותו ניצחון ועל תרומתו לאותו ניצחון – חייו.
