החודש, במלאות 57 שנים בדיוק לחנוכת בית גולדמינץ, נודע על כוונה להרוס את הבית ולבנות במקומו מגדל מגורים. הדבר עורר עניין בקרב הציבור, בין השאר חיילי צה"ל שזוכרים את המקום כמתקן נופש צבאי משנות ה-60 ועד היום. בעיריית נתניה ניסו להרגיע ואמרו שהנושא נמצא בתחילת דיונים וטרם גובשה כל תוכנית.
לפני ארבעה חודשים נערכה פגישה בין נציגי עיריית נתניה, האגודה למען החייל ורשות מינהל מקרקעי ישראל בעניין בית גולדמינץ. בישיבה סקר סמנכ"ל הנכסים של עיריית נתניה ומי שהיה בעבר מהנדס העיר, פול ויטל, את מצבו של הבית, וציין כי קיימת אפשרות להרוס אותו ולבנות במקומו פרויקט תיירותי~תרבותי או נדל"ני. "כרגע אנחנו חושבים מה נכון לעשות במקום", אמר ויטל השבוע, "העירייה לא עומדת להרוויח מזה. אנחנו צריכים לעשות תיק תיעוד ולחשוב מה מתאים לעיר כפרויקט תיירותי ותרבותי".
כל מי שעובר בשדרות בן גוריון, בפתחו של בית גולדמינץ, בקושי מבחין במבנה שמוקף כולו בבנייה חדשה וגבוהה. לעומת זאת, מי שמגיע מהכביש הנופי מכיוון הים רואה את הפוטנציאל הנדל"ני של השטח שעליו נמצא המבנה. גם אלה וגם אלה לא יכולים להבחין בארכיטקטורה של המבנה המקורי. הכניסה לאתר אינה חופשית והמקום משמש בסיס צבאי לכל דבר.
ראש עיריית נתניה הראשון, עובד בן עמי, שיזם והביא את תעשיית היהלומים לעיר, עודד בשנות ה-50 את היהלומנים הבלגים לבוא להתגורר בעיר ולהשקיע בה. הוקמה עבורם שכונה מפוארת בפרדס הגדוד ובסמוך הבורסה ליהלומים. בין היהלומנים שהגיעו לעיר היה רומי גולדמינץ שביקש לתרום עבור הקמת מוזיאון לאמנות לעיר. בן עמי לקח את ההצעה בשתי ידיים והחליט כי המבנה יוקם בחולות, בדרומה של העיר, מתוך כוונה לפתח בנייה למגורים סביבו. וכך היה. בית גולדמינץ תוכנן על ידי האדריכל היינץ פנכל בהשקעה של 650 אלף לירות, במונחים של היום יותר מ-10 מיליון שקלים. פנכל תכנן בניין מלבני באורך 100 מטרים עם חלונות גדולים ובו אודיטוריום עם 350 מקומות ומרפסת גדולה המשקיפה אל הים. בזיכרונותיו סיפר האדריכל ד"ר חיים בן עמר, שהיה מעורב בבניית העיר נתניה מראשיתה, כי לטקס חנוכת המוזיאון ב-4 במאי 1959 הגיעה המלכה האם הבלגית, שר החוץ משה שרת, שר החוץ של בלגיה, גולדמינץ ויהלומנים מבלגיה. "תושבי נתניה לא הגיעו למקום כי לא הייתה דרך ולא כביש", כתב בן עמר ותיאר את יום חנות המוזיאון: "במקום יום שמחה היה לאנשים הנוגעים בדבר יום של עצב. התברר שהמוזיאון שהיה אמור להיות נכס תרבותי לתושבי נתניה, נבנה במקום שהיה נוח ומתאים מבחינה כלכלית לראש העיר בלבד".
מזיכרונותיו של בן עמר עולה כי גם רומי גולדמינץ לא היה מרוצה מהתנהלותו של המוזיאון. במקום הוצגו יצירות של האמנים יצחק דנציגר, יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ויחיאל שמי, אך בגלל הריחוק שלו מהעיר והעדר דרכים להגיע אליו, המוזיאון נותר שומם. ארבע שנים לאחר חנוכתו המלכותית ובהתאם לצוואתו של גולדמינץ שנפטר בינתיים, הועבר המוזיאון בשנת 1963 לבעלות המדינה, וזו העבירה אותו לרשות האגודה למען החייל. במהלך השנים נערכו בבניין שינויים וכיום הוא משמש מתקן נופש ובית ספר לפיתוח מנהיגות. הכניסה למבנה הועברה לכיוון מערב והוא כולל מספר מבנים _ 88 חדרים עם 528 מיטות, 40 כיתות לימוד, שני חדרי אוכל עם 450 מקומות ישיבה ואולם קולנוע.
במועצה לשימור אתרים אומרים כי לבית גולדמינץ יש ערכים אדריכליים והיסטוריים המצדיקים את שימורו: "בית גולדמינץ ראוי לשימור לכל הדעות, אנחנו פועלים מול העירייה לדאוג לשימורו. כרגע הוא לא מוכרז בשום רשימת שימור".
