לטובי שמה, מציל בחוף הרצל, היה ברור כבר בגיל צעיר שיום אחד הוא יישב במגדל כמציל מן המניין.
אביו, יחזקאל, שעבד כמציל בנתניה, התאלמן בגיל צעיר ונותר מטופל בשבעה ילדים. "כילד אבא היה לוקח אותי איתו לעבודה כדי שלא אסתובב ברחובות ללא השגחה. הים הוא הבית שלי. שם גדלתי, שם שיחקתי, שם ראיתי את אבא שלי עוזר לאנשים, למדתי לאהוב את העוצמות של הים ומצד שני את השקט שלו. מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות מציל".
שמה, בן 39, נשוי ואב לשלושה, עבר קורס מצילים עוד לפני הגיוס לצבא. "עבדתי בקיץ כמציל, אבל היה לי ברור לי שאני מתגייס לצבא, כך אבא חינך אותנו. למרות שהייתי הנסיך של הבית (בן יחיד בין בנות), התנדבתי לצנחנים".
את אשתו, גלית – איך לא – הכיר בים. "גלית הגיעה לחוף הים כדי לצייר וככה הכרנו. יש לה מקצוע שמעסיק אותה, היא ציירת מדהימה, מקיימת תערוכות בארץ ובחו"ל והיא מאוד אוהבת לצייר בים".
מיהו מציל טוב?
"אדם שאוהב את הים ברמות גבוהות. כל יום כשאני יורד לים אני מתפעל ממנו כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. אני גר קרוב לים, חי כל חיי את הים. מציל צריך לאהוב אנשים. אין דבר מספק יותר מאשר להגיע לסוף היום ולדעת שאלפי אנשים נהנו בים וחזרו הביתה בשלום – ולך יש חלק בזה".
מי שעובר ליד מגדל ההצלה ורואה את המצילים יושבים בשלווה, מסתכלים במשקפות, מדברים אחד עם השני, חושב שזו עבודה שיש בצידה כיף גדול. כשמסובבים את הראש לכיוון הים ורואים מאות מתרחצים במים, מבינים שבמגדל המציל אולי יש שקט, אבל אין שלווה. "מוטלת עלינו אחריות מאוד גדולה. מהצד זה נראה שלו, אבל כאן יש מתח גדול כל הזמן. אתה יושב שעות ומסתכל על המתרחצים. אתה אחראי שכל מי שנכנס למים ייצא בשלום. אסור לפספס אף אחד, לראות שמי שנכנס לים גם יוצא. אדם שלא אוהב את הים לא יהיה מסוגל לשבת יום שלם במתח כזה".
זה נראה בלתי אפשרי לראות את כולם.
"במגדל יש שלושה מצילים, לכל אחד יש את השטח שלו בזירה. אנחנו כל כך מקצועיים שאנחנו מזהים כבר את הטובע הפונטנציאלי. יושבים שעות וסורקים את השטח, מתרחץ אחרי מתרחץ. 90 אחוז מהעבודה שלנו זה לראות מראש את הסכנות עוד לפני שהמתרחץ הראשון נכנס למים. בכל בוקר אנחנו מזהים בורות וזרמים מסוכנים, קובעים רמת סיכון, מחליטים איזה דגל להניף ותוחמים את אזור הרחצה במקום הכי בטוח. השלב הבא הוא לזהות את שפת הגוף של המתרחץ במגע שלו עם המים – תנועות חשודות, שינוי סגנון מבטן לגב, הוצאת הראש באופן לא יציב. כל מי שצולל, צריך לשים לב שהוא גם יוצא מהמים. זו מקצועיות לזהות ממרחק אדם שנמצא במצוקה או ילד שנמצא לבד ללא השגחה".
הילדים הקטנים הם באחריות ההורים, לא?
"המקרים הכי מרגשים שקרו לי הם עם ילדים. אמא ישבה על החוף והתינוק שלה זחל כמה מטרים, הגיע אל המים והכניס את הראש לעומק 20 ס"מ. היא לא שמה לב, ואני רצתי, משיתי את הילד והבאתי לה אותו בריא ושלם. אני כועס על הורים כאלה, אבל יש לי סיפוק גדול שאני מצליח למנוע טביעה".
אנשים די מקנאים בעבודה שלכם. בחורף אתם מסתובבים חופשיים ומאושרים ומקבלים משכורת.
"אני עובד 10 חודשים בשנה. בעונת הרחצה אנחנו עובדים 11 שעות ברציפות, כולל חגים ושבתות. אין אצלנו דבר כזה לצאת לחופשת קיץ בחו"ל. גם חיי המשפחה משתנים. מציל צריך שתהיה לו אישה שתבין שבקיץ אין לה בעל והיא מתפקדת גם כאבא. אחרי 11 שעות ים אתה מגיע הביתה ורוצה רק לישון".
היו אצלך טביעות למוות?
"לא בזירה שלי, אבל היו הצלות רבות. ההצלחה שלנו מבוססת על מניעה. כל הזמן יש מתרחצים לא ממושמעים, אנשים שחושבים שהם שחיינים טובים. 99 אחוז מהטביעות קורות בחופים לא מוכרזים, או של אנשים שנכנסו למים אחרי שעות הרחצה. אין כמעט סיכוי לטבוע בחוף מוכרז".
