בשנת 1990 שימש חבר מועצת העיר נתניה, עקיבא יצחקי (רס"ן במיל'), רבה הצבאי של אוגדת עזה. ב-20 בספטמבר אותה שנה, שכל עם ישראל חגג את ראש השנה, הוא נקרא בדחיפות למחנה אל בורג' בעזה כדי לתמוך בחיילים שעברו את אחד האירועים הקשים שידע צה"ל. "26 שנה לא סיפרתי לך את זה", הוא אמר ואני הצטמררתי.
ב-20 בספטמבר 1990 נרצח אחי, אמנון פומרנץ ז"ל, בדם קר לאחר שתושבים מקומיים שיצאו מהמסגד עשו בו לינץ'. אמנון, שהיה בדרכו ליחידת המילואים שלו, טעה בדרכו ונכנס למחנה הפליטים אל בורג'. כמה שנים אחר כך יצחקי כיהן כשופט בבית המשפט הצבאי והיה אחד משלושת השופטים שחרצו את דינם של הרוצחים. "באותו יום ראיתי חובה מוסרית ואחריות מקצועית להיות ברגעים אלה בשטח עם החיילים, בעיקר כדי לתמוך בהם מבחינה מוראלית".
עקיבא יצחקי, 59, נשוי, אב לשלושה וסב לשמונה, הוא בנו של עודד יצחקי שכיהן במועצת העיר נתניה במשך 20 שנה. הוא נולד בנתניה, סיים את ישיבת בני עקיבא בחדרה ושירת ברבנות הצבאית 22 שנים. כיום בנוסף להיותו חבר מועצת העיר זו הקדנציה השלישית, הוא משמש יו"ר ארגון צוות גמלאי צה"ל באזור נתניה.
"כל חיי גדלתי באווירה משפחתית של שליחות ציבורית וסיוע לנזקקים. אבי ז"ל ניהל בית ספר, עסק בהתנדבות בפעילות ציבורית והיה חבר מועצת העיר עד שחלה מאוד. אבי היה חבר מפד"ל ובהמשך הקים את הרשימה העצמאית 'ע'. גם אני הקמתי רשימה עצמאית, 'עי', שכוללת את כל מגוון האוכלוסייה, דתיים וחילונים".
אתה ממשיך את דרכו של אביך בפוליטיקה?
"לא בפוליטיקה אלא בשליחות הציבורית. אני רואה בתפקידי במועצת העיר שליחות ציבורית והסיפוק שלי מגיע מהעזרה לציבור. אני מתפרנס מגמלה צבאית ולא חושב על קריירה פוליטית. אם הייתי פועל בכיוון הפוליטי, זה היה כנראה במישור הארצי. אני עוסק היום בגישור, שלום בית, עריכת חופות בהתנדבות וסיוע לפרט. במועצה אני מחזיק את תיק השכונות, שזה עבודה במשרה מלאה". דוגמה אחת מיני רבות לרצינות שבה מייחס יצחקי לעבודתו הציבורית היא העובדה שהיה בין הראשונים להתייצב מוקדם בבוקר בביתם של זוג קשישים שביתם הוצף וכל רכושם ניזוק כאשר הייתה הצפה ברחוב השושנה בעין התכלת.
האב עודד יצחקי נולד בתימן והגיע לארץ לבד בגיל שנה. הוא גדל אצל סבתו ורק אחרי שנתיים הגיעו הוריו. עקיבא נולד וגדל בשכונת עין התכלת, שם הוא גר עד היום, על גבול קרית צאנז. הוא תימני אסלי, אבל העובדה שגדל בין שתי השכונות נתנה לו ערך מוסף – הוא דובר יידיש שוטפת.
איך זה קרה?
"זה מהשכנים בקרית צאנז. בגלל השכנות הבנות שלי למדו בחינוך הממלכתי-דתי בקרית צאנז ומדברות יידיש. בת אחת נשואה לחסיד ויז'ניץ מונסי והבת השנייה נשואה לראש כולל ורב של בית הכנסת בית אל. גם הבן, בוגר יחידת מודיעין בצה"ל ולומד לוגיסטיקה, סיים את לימודיו בממלכתי-דתי בקרית צאנז ומדבר יידיש כמו שפת אם. הנכדות שלי מתחנכות גם הן בקרית צאנז. אשתי היא מיילדת בבית החולים לניאדו ובוגרת המחזור הראשון בבית הספר לאחיות בקריה אז לימדו יידיש כמצוות האדמו"ר שדרש זאת כדי לדעת לתקשר טוב יותר עם החולים. כך שלא הייתה לי ברירה אלא גם ללמוד ולדבר יידיש".
איך אומרים ביידיש חג שמח?
"א גוטן יום טוב".
ומה אומרים התימנים במשפחה שלך על ה"השתכנזות" שלך?
"אני שומר על המסורת המשפחתית של יוצאי תימן. יש במשפחה שלנו ערב רב של עדות: בוכרים, פרסים אשכנזים ומרוקאים. אני גם מדבר ערבית רהוטה אותה למדתי בצבא, דבר שעזר לי בחקירות בבית המשפט הצבאי בו שימשתי שופט".
בקדנציה הראשונה כחבר מועצה שימש יצחקי ממונה על חזות פני העיר. בקדנציה השנייה היה ראש רשימה עצמאית ושימש מ"מ יו"ר איגוד ערים לכבאות, כאשר ראש העירייה שימשה יו"ר מועצת האיגוד. כאמור, בקדנציה הנוכחית הוא מחזיק את תיק השכונות וכן מכהן כיו"ר הוועדה למשפחות נפגעי הטרור ופעולות האיבה. בנוסף, הוא יו"ר ארגון צוות גמלאי צה"ל במרחב נתניה והשרון הכולל 2300 גמלאים, מתנדב במערך יחידות הסיור של משטרת נתניה, מתנדב בזק"א, מחלק בהתנדבות חבילות ומוצרי מזון לנזקקים, מלמד בהתנדבות ילדים לבר מצווה, עורך חופות ומסייע בגיור.
מה דעתך על החינוך הממלכתי-דתי? אם בעבר היו בתי ספר ממלכתיים-דתיים כמו תחכמוני ועוזיאל, היום הממלכתי-דתי התפצל לזרמים רבים וכל זרם רוצה בית ספר משלו. העיר לא יכולה לשאת את הנטל הזה.
"זה נכון ואני אומר כל השנים שצריך לאגד את כל החינוך החרדי תחת גג אחת. יש חרדי חסידי, יש חרדי ליטאי ויש חב"ד ולהם נוספו בתי הספר והישיבות של ש"ס, והזרמים של בתי הספר הממלכתיים-דתיים לא מצדיקים הפרדה כזאת. הקמת בית הספר הממלכתי תורני נועם הייתה אחת הסיבות לפרישתו של אבי מהמועצה. היום נועם כבר לא נותן מענה לחרדים, אז הקימו בנתניה את בית הספר התורני ברקאי. וכך כל זרם דורש מערכת חינוך משלו, שזה כרוך במבנה, הנהלה, צוות מורים. וכשאין מענה, הצעירים עוזבים את העיר להתנחלויות. אני כחבר מועצה צריך לתת מענה לצרכים של כלל האוכלוסייה, כל אחד והאג'נדה והמורשת שלו, ולקחת ממישהו את המורשת שלו זה קשה".
