סוכת המציל מהווה מוקד משיכה לבחורות? "איזה בחורות (צוחקים…). זה מיתוס של הסרטים. אנחנו עסוקים בעבודה, אסור לעלות לסוכה ועם כל הכבוד לכל בחורה שהיא, אין יותר יפה מהנוף שאנחנו רואים מול העיניים כל היום".
"אבל כל הכבוד לאלה שמקפידים להגיע השכם בבוקר, אם זה מסיבות בריאותיות או מכל סיבה אחרת, עושים ספורט, צועדים" אחת הסצינות הבלתי נשכחות כשמדברים על מצילים וים היא הסצינה מתוך הסרט "הצילו את המציל" עם אורי זוהר, כאשר הוא הצביע על האחראי על המצילים, הבוס היקה והמבוגר, ואמר: "אריה, אריה, הוא לא יגמור לעולם…".
לסוכה שלהם קוראים 'מגדל האריות', רק שבניגוד לסרט של אורי זוהר, הפעם הכינוי מתייחס למשהו אחר. פחות לצד המשעשע ויותר לצד הפראי והרציני. מצילי חיים. כשמם כן הם. עוסקים במניעה ואלה שמות: אבי אשתר, 66, למעלה משלושים שנה בים; רוני ברכה, 47, 25 שנה בים; שמעון אסרף, 47, 25 שנה בים; ארמונד שבת, 55, 25 שנה בים. ארבעה מצילים בסוכה אחת, יותר ממאה שנות ניסיון מצטברות.
המצילים אומנם עובדים רק 6 חודשים בשנה, אבל זה כל כך אינטנסיבי וכל כך קשה, שזה כאילו לעבוד שנה שלמה. בחוף אולגה כמעט כולם מכירים את המצילים. ככה זה שרובם גרים ליד החוף, ומרבים להגיע אליו גם מחוץ לשעות העבודה. תמיד יש ארבעה על הסוכה. שלושה על המשמרת ואחד עוסק בדברים אחרים. אם יש עומס, כל הארבעה עם הפנים לים. "כולם חושבים שהתפקיד שלנו הוא להציל. אבל אנחנו, ממרום הניסיון שלנו, מתעסקים בעיקר במניעת טביעות. אנחנו יכולים לזהות מצבים בעייתיים", הם מספרים.
לטובת הראיון גייסנו את ארמונד שבת ושמעון אסרף. לאחרונה טוב להם במיוחד. קיבלו ציוד חדש, והם מרגישים שמשקיעים בהם אחרי הרבה שנים: "הגיע מנהל חדש, חיים ג'רבי, והוא עוזר לנו מאוד. אם זה עם טרקטורונים שעוזרים לנו בשעת מצוקה או אופנוע ים חדש וכמובן ציוד הצלה חדש. זה הבדל משמעותי לעומת מה שהיה פה פעם", מספר המציל שבת. דווקא מבחינת החוף עצמו, הם לא ממש אופטימיים: "פעם היה פה מסעדות, בתי קפה. לא נכנסים כרגע לחוקי או לא חוקי, אבל היו אנשים. הגיעו לשבת בחוף.
הסיפור המלא יפורסם מחר ב:"חדשות חדרה".
