יעקב קריצ'מן, בן 89, מאחרוני הפלמ"חניקים בחדרה, מאוכזב עד עמקי נשמתו. "כל הארץ מלאה שחיתויות ואני חרד למדינה. נתתי לה את מיטב שנותיי ואת הנכד היקר שלי ניר קריצ'מן, שנהרג בפעולה של השייטת. זה מצער להגיד את זה, אבל היום אני חושב: בשביל מה הוא בעצם נפל? אני לא מצטער אמנם על מה שעשיתי, אבל אני כבר לא פטריוט".
קריצ'מן היה ממייסדי חיל החימוש ושימש מפקד הגזרה הדרומית של החיל. את הבית שלו, הממוקם בסמוך ליציאה המזרחית מהעיר, אי אפשר לפספס. על שער הברזל בכניסה לחצר המטופחת מוצב שלט ובו הסבר קצר על הפלמ"ח. "אני עוקב אחרי בני הנוער שעוברים ברחוב כדי לראות אם הם מסתכלים על השלט", הוא אומר, "אבל הם לא. אין להם שום מודעות. אני לא מאשים אותם: פעם עוד היו מזמינים אותי לספר על העבר בבתי הספר השונים בעיר, היום כבר לא. אני מבכה את העניין".
קריצ'מן נולד בעיר קישינייב ועלה לישראל עם בני משפחתו כשהיה בן 12. הם היו חמישה ילדים, שני אחים ושלוש אחיות. רק אחיו שאול, בן 94, נותר בחיים ואף הוא מתגורר בחדרה. הוא עצמו היה בן הזקונים. במשך חצי שנה התגוררה המשפחה בפרדס חנה, בתוך רפת. אחר כך עברה לגור בשיכון הפועלים שהוקם בשכונת נווה חיים בחדרה.
לעיתים זיכרונו בוגד בו והוא מתנצל על כך. "הראש שלי מלא חלודה ואני מתפלא על זה שאני בכלל זוכר", הוא מחייך. אשתו מזה 65 שנים, ורדה, בת 84, שאף היא שירתה בפלמ"ח כמזכירתו של בעלה ולפני כן כלוחמת בגדוד אלכסנדרוני, מזכירה לו מאורע כזה או אחר שנשמט מזיכרונו. "היום הוא נסער במיוחד, בשל מעצרם של בכירי העירייה", היא אומרת, "לפני שלוש שנים היינו בכנס של אנשי הפלמ"ח והיו שם יותר מטפלים פיליפינים מפלמ"חניקים".
נקודת המפנה בחייהם של בני הזוג קריצ'מן אירעה בשנת 2002. נכדם, ניר, ששירת בשייטת 13, נהרג במבצע חומת מגן ליד שכם בקרב פנים אל פנים. ורדה: "ראיתי בטלוויזיה שלוחם שייטת נהרג ולא קישרתי. ואז הגיעו אלינו הביתה קצין העיר ורופאה. גם אז לא קישרתי ואמרתי להם: 'טעיתם, אין לי חיילים בבית'. קצין העיר ענה 'לא טעינו' והושיב אותי על הכורסה. אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה אחר כך".
יעקב: "זה היה נכד משהו משהו. משהו שאי אפשר לתאר. כבר 11 שנים עברו ואנחנו לא שוכחים. במלחמת השחרור שבה השתתפתי קנינו מדים בחנות כי לא היו מדים בצה"ל. לא חשבנו על עצמנו ולא על כסף. חלמנו על מדינה יפה ופורחת. עכשיו כל מה שחלמנו עליו מתפוצץ לנו בפרצוף".
