את הפסל האחרון שלו, לו קרא "הבריאה", העשוי מתכת ופורצלאן יצר האמן והרסטוראטור נתן רבינוביץ' (70) בימים האחרונים. הפסל מורכב מדמות של גבר בעלת פנים הנראם כמסכה חלולה שפיה פעור, ספק התרסה ספק כאב, שלושה שדיים עם פטמות וורודות ויד מושטת לפנים. "הגבר צועק כי סדרו אותו ונתנו לו לאכול מהתפוח", מסביר רבינוביץ', "השדיים הם מים וחלב, שהם חסד, והיד המושטת גם היא חסד".
הוא איש של ניגודים רבינוביץ'. בן 70 שמסתיר את האמנות מחבריו הדתיים ולא חושש לגעת בקצוות, לא בשם הפרובוקטיביות, אלא בשם אמת פנימית שמלווה אותו. "החב"דניקים שאני מתפלל איתם בבית הכנסת לא יודעים על האמנות שלי", הוא אומר, "אני מספר להם שאני מלוכלך בצבע, כי אני משתתף בקורס לצביעת מטבחים".
רבינוביץ' הוא אדם לא שגרתי, שמצליח לשלב בין דת וקבלה לבין אמנות. "אני עושה אמנות מאז שאני זוכר את עצמי", הוא אומר. "אמנות פלסטית, מתכת, קרמיקה ומה לא. פסלים של גבר עם שלוש נשים ואברי מין גלויים, נזרקו כשחזרתי בתשובה, בשנת 95'. היום אני מבין שעשיתי טעות. אברי מין של בני אדם וכל מה שניתן לבני האדם על ידי האלוהים, הם קדושים".
חייו של רבינוביץ', מהנדס מכונות במקצועו, שנולד בבוקרשט ועלה לישראל בשנת 1950 ביחד עם הוריו ושלושת אחיו, מעולם לא היו קלים, שגרתיים או פשוטים. הוא גדל בהרצלייה, למד בבית הספר התיכון המקצועי מקס פיין בתל אביב, שירת כחוקר תאונות דרכים במשטרה הצבאית והסתובב הרבה בעולם. בשנת 63' נישא להניה שנפטרה לפני חמש שנים ממחלת הסרטן.
לאחר נישואיו, בשנת 78', נסע לאיראן למשך שנה ביחד עם איש עסקים ישראלי וניהל עבורו חווה של סלק סוכר על גבול אפגניסטן. בחודש האחרון לשהותו שם, איתרע מזלו לחוות על בשרו את ההפיכה ואת סיום שלטון השאח.
במשך 11 חודשים שהה בעיקר בחווה המרוחקת ופיקח על התנהלות השימוש בציוד החקלאי. בחודש האחרון לשהותו ניהל את בית החרושת לציוד חקלאי בטהרן, שם נחשף להפיכה.
"מגדלים שם המון אופיום באמצעות אישורים ממשלתיים עבור תעשיית התרופות", הוא נזכר, "לכן לכל אחד יש את גידולי האופיום שלו ואין עם זה שום בעיה. אני גם זוכר את הפאר הרב שהיה בבתים: סלונים מפוארים של 200 מטרים עם כורסאות עור וקטיפה, ברזים מזהב בשירותים שאפילו ללא היו מחוברים לשום צנרת ומה לא. בזמן המהפכה, בלילות הוטל עוצר ובחוץ הסתובבו משאיות ועליהן מכונות ירייה. היה בלתי אפשרי לצאת החוצה. היה גם איזה מקרה שבו נפצע העוזר שלי בבית החרושת, שגם שמו היה נתן, במהלך העבודה. אצבעו נחתכה והוא נזקק לתפרים והיה צריך לקחת אותו לבית החולים האמריקאי, שהיה מעבר לכיכר. אבל בכיכר היו מהומות ואנשים נשאו שלטים של 'מוות לציונים ולאמריקאים'. ואנחנו, שני אשכנזים, נראינו ממש לא מתאימים לשם. אז לקחנו איזה שלט והסתובבנו בין המתפרעים תוך שאנחנו צועקים ביחד איתם. ככה חצינו את הכיכר וכשהגענו לבית החולים הנחנו את השלט בצד ונכנסנו".
הוא גם סייע באופן פרטיזני ובלית ברירה בפינוי הישראלים עובדי החווה ובית החרושת, כ-60 במספר. "הדרכונים שלנו הופקדו במשרדי מס הכנסה אצל הפקיד. אז חטפתי אותו: חיכיתי לו בתחנת הרכבת, איימתי עליו והכנסתי אותו לאחת הדירות של הישראלים, כדי שייתן לנו אותם. זה עזר בהחלט, אבל אחר כך נודע לי שהבולשת מחפשת אותי. אז הגעתי לשגרירות הישראלית ושם דיברו מי שדיברו עם חברת אל על והטיסו אותי מיד מאיראן. כעבור כמה ימים יצאו משם כל הישראלים".
הג'וב הבא שלו, כלל פיקוח על הציוד החקלאי במטעי קפה בקניה, טנזניה ואתיופיה. "רוב הזמן הזה גרתי בניירובי עם אשתי וארבעת ילדינו. זה היה מצוין: היה לנו משרת והיה נהג צמוד, להיות אדם לבן בקניה זה דבר גדול והרבה כסף".
בשנת 92' חזרה המשפחה לגור בהרצלייה ורבינוביץ' החל לעבוד כמנהל מחלקת הרכיבים במעבדה לפיתוח טכנולוגיות לייזר. אשתו הניה לקתה אז באירוע מוחי ונזקקה לטיפולו הכמעט צמוד. שלוש שנמים אחר כך, בשנת 95' וכחלק משיקומה, פתחה אשתו חנות לבגדי ילדים בשם קשקשתא שהפכה לרשת חנויות, שנסגרו בשנת 2002. בשנה עצמה של פתיחת החנות גם חלתה בסרטן, ורבינוביץ' החל בתהליך החזרה בתשובה.
"החלטתי ללמוד קבלה ביחד עם אשתי כדי להקל עליה את קבלת המחלה", הוא אומר, "אז הסתגרנו שנינו בבית לבד, או בחנות, ולמדנו את ספר הזוהר ואת ספר יצירה. אני קורא בזוהר כאילו שאחרים קוראים עיתון. זה תמיד דבר אלי, מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שיש אלוהים, גם כשלא שמתי כיפה על הראש. תמיד ידעתי שכל מה שאני עושה זה חלק מהבריאה ולשם שמיים".
"הקריאה בספרי קבלה העניקה לאשתו רוגע ושקט נפשי וסייעה לי ולה להתמודד עם המחלה. זה נתן לה הרגשה טובה וכך היא הבינה מנין היא באה ולאן היא הולכת. בסוף דרכה בשנת 2008 היא הייתה רגועה ושליוה וקבענו שנפגש ונהיה ביחד מעבר לנהר הדי-נור שבו לפי הקבלה נמצאות החיות הנושאות את כסא הכבוד".
הוא ממעט לדבר ומשפטיו קצרים. כשהוא מזכיר את אשתו, אם ארבעת ילדיו, עולות דמעות בעיניו. במשך חמש השנים האחרונות לחייה נזקקה לכסא גלגלים. "סעדתי אותה במשך 17 שנים, טיפלתי בה ובחנויות עד שקרס העסק בשנת 2002. אז נאלצנו למכור את הדירה ולעבור לגור בשכונת פאר בחדרה. אשתי למרות שהייתה מרותקת לכסא גלגלים אבל המשיכה לעשן, ממש עד הסוף. הייתי ממש בבית כלא למשך 17 שנה, מרותק אליה. אבל אני לא רואה בזה שום בעיה. מדובר בעיני בתיקון וזיכוך, שום דבר לא יורד מלמעלה אם אינו טוב ומועיל. גם זה. היום יש לי האמנות שלי, שמממלאה אותי".
מלבד הפסלים אותם שאתם יוצר, משפץ רבינוביץ' מנורות עתיקות ומוכר אותן לחנויות יד שנייה שונות, בין היתר בקבוץ גן שמואל ובקבוץ מעברות. "אני קונה מנורות ישנות העשויות ברונזה במגרשי גרוטאות לפי משקל. מכיוון שחסרים להן חלקים, אני יוצר תבניות מגבס ומוסיף להן חלקים מקרמיקה ומפורצלן. כך זוכות אותן מנורות עתיקות לממד אמנותי".
"כל האמנות שאני עושה, גם הפסלים הנראים לכאורה בוטים יותר, אינם בגדר צלמים שמתפללים או משתחווים לו. אני בהחלט מאמין בדרך שלי ובכך שהכול נעשה לשם שמיים. כשאני יוצר שדיים גדולים, אני אומר לעצמי: 'איזה יופי, יבוא ילד ויהיה לו מה לאכול'. אני רואה רק את החיוב שבזה".
על הניגוד בין הדת לבין האמנות שלו, הו אומר: "דתיים יש כאלה וכאלה. מי קבע מה זה דתי? הנורמות? הסביבה? אני חב"דניק שנמצא בקשר עם הקהילה ויודע גם לראות באישה את הצד המשלים של הגבר ולא להתגרות, אלא להתאפק".
