שרון אשתר היא ההיפך הגמור ממה שהטבע האנושי מנחה אותנו לחשוב כאשר אנו נתקלים באדם עיוור. אשתר, תושבת חדרה, מלאת חיים, ספורטאית בנשמה, וממש, אבל ממש, לא נותנת לעיוורון לשתק אותה. לאחרונה היא זכתה במדליית זהב באליפות העולם בכדורת דשא לעיוורים, והביאה הרבה כבוד לעיר ולמדינה.
אשתר מגדירה את עצמה גם כ"אימא במשרה מלאה. ילדים, בית ספר, שיעורים וחוגים. אני עובדת גם בנגישות ישראל, עושה הרצאות בבתי ספר בתחומים של הנגשה. בטבע שלי אני ספורטאית". לכדורת דשא נגיע עוד מעט, אבל את גם רוכבת על אופניים. "אכן. על אופני טנדם, שהם אופניים המיועדים לשני רוכבים או יותר. אנחנו רוכבים בכל הארץ, עשיתי את סובב כינרת, בערך 70 ק"מ, רכבתי באוסטריה והשנה יש לנו רכיבה בצ'כיה. אפילו פספסתי את העדלאידע בחדרה כדי לרכב בסדום".
ואיך זה מסתדר עם העובדה שאת עיוורת?
"אני יכולה לזהות תנועה, אור וחושך וזהו. זה תורשתי, אימא שלי לא רואה וגם אחיה לא רואה, ומצד אבא יש לי דודות שלא רואות. למעשה הראייה שלי הדרדרה בעשור האחרון. עד אז עשיתי הכל – עבודה, צבא. כשהתחלתי לקלוט שהראייה שלי מדרדרת, הבנתי מה הולך לקרות".
את לא אוהבת שמתייחסים אלייך כעיוורת…
"יש לי סיפור שקשור לשאלה שלך. כמו שאמרתי קודם, אני רוכבת על אופניים. למפגשי רכיבה אני לא באה עם המקל, יש לי איסוף מהבית ואני לא צריכה מקל כדי להגיע מהבית לרכב. ברכיבה תמיד יש לי קפטן שצמוד אליי ויודע שאני עיוורת. יום אחד הוא ראה אותי עם מקל בעיר, ובדיעבד הוא אמר שזה עשה לו צביטה בלב, כי באינסטינקט ראשוני אתה מרחם. כשאתם רואים עיוור או נכה, ישר חושבים שהוא מסכן, וזה מעצבן אותי. זה שאני עם מקל לא אומר שאני מסכנה. אני מרגישה שיש לי יותר יכולות מאדם שרואה. אני אולי עיוורת, אבל להוא לידי אין אהבה, ולידו יש בחור בלי פרנסה, מי משלושתנו הכי מסכן?
הסיפור המלא יתפרסם מחר ב: "חדשות חדרה".