במסגרת פרויקט איסוף שירים שאני מכינה לרגל יום השנה לפטירתו של אבי, חיפשתי שיר מסוים אותו אני זוכרת מתנגן בסלון הבית בערבי יום שישי. לא ידעתי מי הזמר ולא זכרתי בדיוק את המילים. זכרתי בעיקר את תחושת החמימות שהעניק לי השיר כשהייתי ילדה ואת הפנים השמחות של אבא שלי למשמע הצלילים.
יצאתי למסע חיפושים. ביררתי ושאלתי חברים, בדקתי בערוצי המדיה האינטרנטיים. כל חיפושי העלו חרס, עד שאחד החברים הציע לי לשאול את ניסים בכר, תושב זכרון יעקב שמתפקד כאנציקלופדיה הבלתי מעורערת בכל הקשור למוזיקה. התקשרתי לניסים. קבענו שאגיע אליו הביתה ביום שישי בבוקר, ויחד ננסה למצוא את השיר האבוד. אבל אף אחד לא הכין אותי לקראת המפגש, המאוד מפתיע בעיקר בהררי המידע שנשפך עליי.
געגועים לאיסטנבול
בכר גר עם אשתו אורנה באותו הבית כבר 38 שנים. הוא אבא לשני בנים (אבי וקובי) וסב לשלושה נכדים (נוי, עדי ועופר). עלה לישראל מאינסטנבול כשהיה בן 13.5 עם הוריו אברהם ורחלי, שמאז הלכו לעולמם.
והוא לא מפסיק להתגעגע לאיסטנבול: "אני זוכר עיר יפהפייה שמשלבת מזרח ומערב. גרנו בשכונה של היהודים. כולם היו עניים ופשוטים אבל תמיד היה שמח בחצרות", הוא נזכר, "בכיתה ג' הוציאו אותי מבית הספר כדי שאעזור בכלכלת המשפחה. אני זוכר אנטישמיות ושנאה כלפינו. לא פעם קראו לי 'יהודי מטונף'. אבא היה סבל ואמא עבדה כעוזרת בבתים של העשירים. היה לה קול של זמיר ושם החיבה שלה היה 'קנטרלה ד'ה קורטיזו' – זמרת החצר. בר מצווה חגגו לי בבית הכנסת, בבוקר הנחתי תפילין והלכתי לעבודה וכעבור כמה ימים חגגו לי באחת החצרות עם כל החברים ובני המשפחה".
ניסים משתתק והעיניים נוצצות כשהוא נזכר בזה. הוא מפנה את מבטו. אפשר להבין את הגעגוע. אחר כך הוא מספר שבשל העוני והאנטישמיות החלו להגיע לאיסטנבול שליחי הסוכנות ששכנעו את יהודי המקום לעזוב ולעלות לארץ ישראל.
» לסיפור המלא, עברו למהדורה הדיגיטלית של עיתון "כל זכרון"
