רונה ישראל קולת מזכרון יעקב עזבה קריירה בינלאומית כזמרת סופרן באופרה כדי לחזור לארץ בעקבות בעלה הישראלי. הקריירה עשתה שינוי כיוון, אך בהחלט לא דעכה, והיא בנתה את עצמה מחדש כאן ועסוקה מאי פעם.
היא ילידת אנגליה ועלתה ארצה בגיל 8. "גדלתי באזור המרכז ולמדתי אמנות פלסטית, ציור ופיסול בתיכון תלמה ילין אמנויות. מאוד קינאתי בחבריי לכיתה שידעו לנגן. אהבתי לצייר, אבל זה עיסוק מאוד בודד, ולנגן ולשיר אפשר עם עוד אנשים. אני אדם מאוד חברותי ואוהבת מאוד לשתף פעולה עם אנשים שנותנים לי כוחות. התקשרתי לאבא שלי שנשאר באנגליה, וביקשתי: 'שלח לי אבוב, אני רוצה ללמוד מוזיקה'. אבא שלח לי קלרינט במקום אבוב, ולא רציתי לנגן בו. המורה אמר לי: 'בגיל 16 קצת מאוחר ללמוד מוזיקה עם אבוב או עם קלרינט. תתחילי לשיר'. שרתי תמיד במקהלות בית ספריות, אבל לא חשבתי שזה מספיק רציני כדי להיות במגמת מוזיקה, אבל הסתבר שכן. אחרי השירות הצבאי חזרתי ללמוד באנגליה ועשיתי שלושה תארים במוזיקה, בביצוע אופראי ופדגוגיה של פיתוח קול. למדתי בקולג' המלכותי באנגליה וגם בגרמניה".
"התקבלת לשנה שנייה"
בית הספר הממלכתי באנגליה הוא סיפור בפני עצמו: "זה הקולג' הכי נחשב באנגליה. כשהגעתי לשם בגיל 20 בתקווה להתקבל, לא חשבתי שסיכויי גבוהים, כי בארץ אין מסורת של שירה בכנסיות כמו שם. התחלתי לשיר במסדרון וראש המחלקה הווקלית שמעה אותי ואמרה: 'רגע, בואי למשרד שלי'. היא לקחה אותי לפסנתר, ניגנה כמה דברים, אני שרתי, והיא אמרה: 'התקבלת לשנה השנייה'. התקשרתי לאמא שלי בארץ והודעתי שאני לא חוזרת. נשארתי שם עם מזוודה עם בגדי קיץ".
היא התגלתה כזמרת סופרן, ואולי זה לא מפתיע: "כילדה היה לי קול מאוד גבוה, וכולם אמרו לי להיות בשקט. אמרתי להם: 'עוד תראו, פעם עוד תשלמו לי כדי לשמוע אותי".
ב-2003 כשכבר שרה לפרנסתה בתיאטרון בגרמניה, פגשה את בעלה, יליד ישראל שלמד אז בארה"ב. כיום הם הורים לשלושה ילדים. "נפגשנו בביקור בארץ, התפטרתי מעבודתי בבית האופרה 'התיאטרון הממלכתי האנהלטי' בגרמניה וחזרנו. הופעתי עד אז בבתי אופרה בכל רחבי אירופה, זכיתי בתחרויות בינלאומיות לשירה אופראית ותכננתי להמשיך, אבל אז פגשתי אותו והכל נפסק. אני לא מתחרטת. באתי לכאן כדי להקים פה בית, ועשיתי את הצעד הנכון".
אפשר להמשיך קריירה של זמרת אופרה בארץ?
"ידעתי שזו לא תהיה קריירה בפול ווליום, כי בגרמניה יש 80 בתי אופרה ופה יש רק אחד. כשבאתי לארץ, כולם אמרו לי: 'אל תחזרי, הקריירה שלך תעבור לקנה מידה הרבה יותר קטן'. הם צדקו ולא צדקו. נכון שהייתי צריכה להתחיל כאן מאפס, כי למדתי באנגליה ולא בארץ. לא באתי כמו כוכבת גדולה ולא הייתי יכולה לנפנף כאן במה שעשיתי בחו"ל. אבל עברתי כאן את כל האודיציות, וזה לא היה כל כך נורא. לאט לאט למדו להכיר אותי כאן ובניתי לעצמי שם".
במקביל היא המשיכה להופיע בחו"ל, אבל בהילוך איטי יותר. "לנסוע לחו"ל עם ילדים קטנים זה פחות אטרקטיבי, כי הסוכנים צריכים לשקלל את כרטיס הטיסה. נסעתי, אבל פחות. הופעתי עם תזמורות בארץ, לרבות הפילהרמונית, לימדתי פיתוח קול וייסדתי את המאסטר קלאס בארץ, כדי להביא את האיכות לכאן ולנצל את הקשרים המקצועיים שיש לי בחו"ל. האנשים שלמדתי איתם בחו"ל ועכשיו הם כוכבים בינלאומיים נהנים לבוא לארץ. הרמה פה מאוד גבוהה. תמר רחום, ראש המחלקה למוזיקה ווקלית באוניברסיטת תל אביב, מלמדת אצלנו".
שירה "נכונה"
כיום היא מכינה בני נוער לבגרות בשירה, מלמדת פיתוח קול והפקה קולית וממשיכה לשיר בשפות שונות. "אני מאוד אוהבת שפות, דוברת עברית, אנגלית, איטלקית, צרפתית, גרמנית ויידיש, שרה בכולן וגם בפולנית, נורווגית, ערבית, ארמנית וצ'רקסית. השפה היא חלק מאוד חשוב בשירה, כזמר אתה שר מילים, מה ששאר המוזיקאים, המנגנים על כלים, לא יכולים לעשות. וזה דבר שמאוד עניין אותי. בשירה אמנותית הכל מתחבר בהפקה קולית נכונה. אין שום הבדל בין הטכניקה שבה שרים ג'ז פופ או רוק ואופרה. גם ברוק כבד אפשר לשיר 'נכון' ו'לא נכון'. צריך לשיר נכון ויעיל, בלי מאמץ מהגרון, כדי שהקריירה שלך תימשך 20 שנה ולא שנתיים".
היא מחדדת שלא כל הזמרים כיום מרגישים צורך לשיר "נכון", וגם לא חייבים. היא עובדת עם אלה שכן מעוניינים בכך: "אביב גפן וגידי גוב, למשל, מאמצים את קולם, ושומעים את זה. זה לא מפריע להם, אבל מי שכן רוצה לשיר בלי לאמץ את הגרון לומד טכניקה ווקלית. זמרי אופרה לא צריכים מיקרופון, אחרי שהם לומדים בתהליך ארוך ומהנה איך להשתמש בכוחות הגוף שלהם כדי להפיק קול גדול ומרשים. אני אומרת לתלמידים: 'למה שאני אלמד אותך לשיר? אתה פותח את הפה ושר. אתה לא צריך ללמוד'. זה מקצוע לכל דבר. אני רוצה שאנשים יבואו אליי רק אם הם הגיעו לנקודה שבה הם מרגישים שהם צריכים עזרה מקצועית. אם מישהו בא אליי ואומר: 'טוב לי עם איך שאני שר ואני לא רוצה שהקול שלי ישתנה', אני אומרת לו 'פנטסטי, חסכת לעצמך כסף'. כשמגיע אליי תלמיד, בשיעור הראשון אני שומעת את העתיד, לאן הוא יכול להגיע, וזה החלק המרגש. לפעמים התהליך הוא ארוך, אבל אני שומעת את הפוטנציאל שאיתו הוא נולד. זה תהליך מרתק שחוויתי אותו בעצמי ועם אחרים. אני מרגישה מבורכת כשאני יכולה להשתתף בזה כל פעם מחדש עם התלמידים שלי".
בישראל יש נטייה לחפש את האופי וההבעה בשירה לפני השלמות הטכנית הווקאלית.
"נכון. זמרים כמו אריק אינשטיין ויהורם גאון שרו בסוף שנות ה-60 בבריטונים ובהרמוניות נפלאות, ואז הרוק הביא גישה של חספוס, צעקה ואנטי טכניקה, והפאנק היה השיא של זה. אני לא קובעת אם זה טוב או לא טוב. יש בזה ערך משל עצמו. הזמנתי את נעמי פולני לתת כיתת אמן לאמנים הצעירים הקלאסיים. ביום הולדתה ה-90 הבאנו לה בלונים. היא מקסימה, חדה כתער ונתנה לתלמידים בדיוק את ההפך. היא אמרה להם: 'תפסיקו לחשוב על טכניקה. תחשבו מה השיר אומר? איזו דמות יש בו?'. זה היה מרתק, פנטסטי. הזמנתי אותה גם לשנה הבאה, ואני מקווה שהיא תמשיך איתנו כל שנה".
אש היצירה
לפני שלוש שנים היא הקימה בארץ את הקורס השנתי "המאסטר קלאס הבינלאומי לשירה אמנותית והתחרות על שם ז'מבוקי בירושלים" (IMVAJ), עליה היא מדברת בהתלהבות מיוחדת. "בכל קיץ מגיעים אלינו מורים מהטובים בעולם ומלמדים כאן זמרים שאנחנו בוחרים באודיציה מקדימה. אנחנו מעלים קונצרט עם תזמורת סימפונית, הופענו בפסטיבל אגו גוש. אנחנו מקדמים את הקריירות של הזמרים וחושפים אותם לפעילות מקצועית ברמה גבוהה. האמנים שהגיעו עד כה היו מסרביה, ארה"ב, גרמניה, צרפת, איטליה ורוסיה".
הקורס הוא שנתי, אך הלב שלו הוא בקיץ. "בחודש יולי מגיעים כל הזמרים מחו"ל, ובמהלך השנה אנחנו עובדים עם האמנים הצעירים שהתקבלו בקיץ, ומי שמעוניין ממשיך לעשות קונצרטים במהלך השנה. הקונצרטים פתוחים ללא כסף לניצולי שואה. מי שהתקבל בקיץ יכול להזמין במהלך השנה. בינואר אנחנו נוסעים לבלגרד שבסרביה, ביום השואה הבינלאומי, ועושים קונצרט חגיגי של האמנים שזכו בפרסים במהלך הקיץ. השנה נעשה זאת בנוכחות נציגים רמי דרג של שתי המדינות, שחוגגות כעת 25 שנים לכינון היחסים ביניהן. יש לנו יחסים חמים ופוריים עם בית האופרה המלכותי בבלגרד".
אילו זמרי אופרה את מעריכה במיוחד?
"ויקטוריה דה לוס אנחלס, וכמובן מריה קאלאס. אגב, כל אישה שמצליחה לעשות משהו מעבר לשגרה המבורכת של גידול הילדים ולשמור על אש היצירה, זוכה להערכתי. צריך הרבה אנרגיה, לשאוב את עצמך מתוך היומיום ולמצוא את הכוח להמשיך לעשות, ליצור, לחלום, ליצור קשרים מול הבירוקרטיה ולהמשיך. בארץ צריך לעבוד בהרבה כובעים. לא רק שאני מנהלת אמנותית של 'המאסטר קלאס', אני גם מנהלת אדמיניסטרטיבית, עוסקת בשיווק ועוד. זה לוקח ממני אנרגיה וגם נותן אנרגיה, והסיפוק הכי גדול הוא בכך שהרבה אמנים שהתחילו אצלנו עושים עכשיו קריירה אמנותית בחו"ל. אני מרגישה כמו אמא גאה. למשל, יעל סייג ששרה עכשיו בבית האופרה בבלגרד, ורה צ'רניקשקיבלה תפקידים בגרמניה. אישית, מאוד חשוב לי לעבוד עם אמנים מהסביבה. עבדתי עם אור בן נתן מזכרון יעקב, זמר בס עם קריירה מדהימה בארץ ובעולם, ועם זמר הטנור הנהדר אלכסנדר יגודין מפרדס חנה".
כיום הקריירה שלה עמוסה בכל טוב. "אני עובדת בשלושה נתיבים מקבילים: המאסטר קלאס שאני משקיעה בניהולו, ההוראה שאני מאוד אוהבת וההופעות. אני מופיעה עם כל התזמורות המובילות בארץ, פעמיים-שלוש בחודש, במסגרות משתנות. בקיץ יש הרבה יותר עבודה. עכשיו אני מופיעה בפסטיבל אבו גוש בירושלים, עם מקהלת נעמה ועם מקהלת גברים רוסית שבאה לארץ, וגם ברסיטלים באלמא בזכרון יעקב".
