לי-רון פז מבית חנניה עוסקת באמנות מאז שהיתה ילדה. תמיד אהבה ונמשכה לתחום, אלא שבתחילת שנות העשרים לחייה, לאחר לימודיה בבצלאל, החליטה לנטוש את האמנות ועבדה עשר שנים כפקידה בתחום הביטוח. אבל האהבה לאמנות ניצחה ולפני כשנה שבה לתחום, הפעם בדרך יוצאת דופן: פיסול בצמיגים.
היום ב"כל זכרון"
פז, בת ה-32 גדלה במבשרת ציון. תמיד נמשכה לאמנות, תחום שאותו למדה כבר בתיכון ואף נבחנה עליו בבגרות. לאחר שסיימה את לימודי התיכון התגייסה לצה"ל, לתפקיד מדריכת גדנ"ע בחיל חינוך.
בקיץ 2012 נסעה עם בעלה דדי למחנות הקיץ באטלנטה עם שני ילדיהם עילאי בן חמש וחצי ואלון בן שלוש וחצי. "השהייה הזו, שם ביער, גרמה לי לעשות מעין ריסט לחיים שלי, במחנה הזה הבנתי שאני רוצה לחזור ולעשות את מה שאני אוהבת וזה אמנות".
ואם כבר אמנות, אז מה יותר טוב מפיסול בצמיגים. מתברר שפז נתקלה בהם ובכמויות במחנות הקיץ בארצות הברית. "כבר במחנה הראשון בשנת 2001 יצא לי לראות הרבה עבודות אמנות מצמיגים בגלל שבדרום ארצות הברית, באזור של המחנות, יש הרבה חוות חקלאיות בהן עושים הרבה דברים אמנותיים מצמיגים", היא אומרת, "מאז צמיגים משכו אותי כחומר גלם אבל רק מספר חודשים לאחר ששבנו מהמחנה של קיץ 2012 החלטתי לבחון את הצמיג כחומר ולנסות ולראות איך הוא מתנהג, מה ניתן לעשות איתו, איך אפשר לחתוך אותו, מהם כלי העבודה המתאימים לעבודה איתו".
העבודות הראשונות שלה מצמיגים היו נדנדות בדמויות של סוסים ומשם עברה לנדנדות בצורת איילים. "עיצבתי גם ציפורים, עציצים, שטיחים ותיקים מפנימיות של משאיות והמצאתי גם שיטה לייצור שטיחי שאגי מפנימיות של אופניים", היא מספרת ומוסיפה שאת רוב העבודות היא אינה צובעת כלל, אלא משאירה בצבעו של הצמיג: שחור. "בעיני זה נכון אסתטית. זה משאיר את החומר נקי, אמיתי, פשוט כמו שהוא".
