ביום חמישי שעבר נערך טקס סיום מסלול ההכשרה בחיל התותחנים. חודשים מפרכים הגיעו לסיומם בטקס שבו קיבלו לוחמי ולוחמות העתיד את כומתת החיל וסיכת הלוחם בנוכחות משפחותיהם וחבריהם. הוריה של גל לדני בת ה-20 לא נכחו בטקס. "הוריי בחו"ל, ולא יכלו להגיע", היא מסבירה, "דודי ודודתי, תושבי זכרון יעקב, באו. הם סוג של משפחה מאמצת בשבילי. נכחו בטקס גם בני דודיי והחבר שלי".
לדני מתגוררת אצל דודיה, גידי ורחל לדני, בזכרון יעקב. היא נולדה בארץ, בת לאב ישראלי ואם דרום אפריקאית, וכשהייתה בת 5 עזבה משפחתה את ישראל ועברה להתגורר ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, שם גדלה והתחנכה עד גיל 18. "עזבנו כי לאמי היה די קשה בארץ", היא מסבירה. "אחרי 13 שנים בדרום אפריקה, עשיתי עלייה לבד".
ההחלטה לבוא לארץ באה למרות שבדרום אפריקה הייתה ספורטאית מצטיינת בתחום הקארטה, ואף הייתה אלופת הקארטה של יוהנסבורג במשך 5 שנים רצופות, ולמרות שכפי שהיא מספרת, היא קשורה מאוד להוריה. "אני קרובה אליהם מאוד. אני ואמא היינו עושות שיחת נפש כל לילה, עד חצות, ולפעמים היא הייתה נרדמת לידי. היא לא תמכה בתחילה בהחלטתי לעלות, אמרה שיהיה לי קשה, שיהיו קשיי שפה. הסברתי לה שאין לי עתיד אמיתי בדרום אפריקה, ובסופו של דבר היא השתכנעה ותמכה בי".
מה משך אותך לחזור לכאן?
"הרבה דברים. הוריי באו מתרבויות מאוד שונות. הם דגלו ב'אהבה קשוחה', לעבוד קשה על מה שמקבלים. למדתי בתיכון 'מלך דוד', שבו הייתה אווירה די סנובית. בני נוער שם קיבלו, עם רישיון הנהיגה שלהם, רכב חדש. קיבלו כל מה שרצו. בגיל 14-15, מה שחשוב זה בגדים יפים וסממנים חיצוניים, ואדם שעדיין אין לו ביטחון עצמי חושב שזו דרך החיים הנכונה. בגיל 17-18 למדתי שהדברים האלה הם לא מה שחשוב לי באמת בחיים. כיוונו אותי חזק ללימודים גבוהים, והתקבלתי ללימודי קרימינולוגיה באוניברסיטה בדרום אפריקה, אבל הבנתי שיש לי חיים שלמים ללמוד בהם. אם הייתי נשארת שם, הייתי חיה עם הוריי עד סוף הלימודים בגיל 22, והייתי תלויה בהם לחלוטין, כמו סטודנטים אחרים בדרום אפריקה: 'אמא, את יכולה לתת לי כסף?' 'אבא, קח אותי לקראטה'… לא אהבתי את זה. רציתי להיות עצמאית, כמו שהיו הוריי. לא להיות תלויה באיש, להתגייס ולהתחיל את חיי מחדש, והבנתי שלהתקדם בחיים פירושו, מבחינתי, לעלות לארץ. אבא הזכיר לנו תמיד שישראל היא הארץ שבאנו ממנה ויום אחד נחזור אליה. הוא תמך בהחלטתי לעלות ולהתגייס כי הבין איך השירות הצבאי יכול להועיל לאדם. אמי לא תמכה בתחילה בהחלטתי לעלות, אמרה שיהיה לי קשה, שיהיו קשיי שפה. הסברתי לה שאין לי עתיד אמיתי בדרום אפריקה, ובסופו של דבר, גם היא רצתה שאהיה עצמאית, ותמכה בי".
יש סיכוי שהורייך יבואו גם הם לכאן בעתיד?
"אולי. הם נשארים שם בינתיים, לפחות עד שאחי בן ה-16 יסיים את לימודיו בתיכון. אחר כך אולי יתחילו לחשוב על חזרה".
את התלות הגדולה של הצעירים בדרום אפריקה בהוריהם היא מסבירה בפשע הגואה ברחובות שם. "מסוכן שם ללכת ברחוב או לנסוע בתחבורה ציבורית. כאן, בארץ, אני הולכת לאן שאני רוצה ועושה מה שאני רוצה בלי לפחד שמישהו ישדוד אותי או יאנוס אותי. בכלל, דבר שמאפיין את החיים בדרום אפריקה הוא שמקבלים הכל על מגש של כסף: גנן, עוזרת וטקסי ב'שלוף'. לא צריך להיות עשיר במיוחד שם כדי לקבל את כל זה. אם הייתי טסה לשם עם המשכורת שלי כיום, הייתי יכולה להרשות לעצמי עוזרת בית. אני בחרתי בדרך שהיא אולי יותר קשה, אבל מבחינתי היא יותר טובה לעתידי, יותר מעניינת ומאתגרת".
את החוויה הישראלית היא התחילה בשישה חודשים באולפן במעגן מיכאל, במתכונת של 4 שעות לימודים ו-4 שעות עבודה, והחלה להסתגל ולהכיר את הארץ. "זה היה קצת שוק בהתחלה. חשבתי שישראלים אגרסיביים, צועקים לפעמים, אוכלים עם הידיים, הולכים נורא מהר, נהגי אוטובוס לא תמיד נחמדים (למרות שבדרום אפריקה לא התנסיתי בכלל בנסיעה באוטובוס כי זה היה מסוכן מדי, אז אני לא יודעת איך מתנהגים נהגי האוטובוס שם…) אבל זו הייתה חוויה, כיף. הרגשתי את האינטנסיביות של האנשים כאן, אבל במקביל, הרגשתי גם איך אנשים יכולים להיות חמים ונחמדים. תמיד מזמינים אותי להתארח אצלם. מעולם לא העזתי לפתוח מקרר בבית דודיי בדרום אפריקה, ופה, בזכרון יעקב, הדודים נותנים לי מפתח לבית שלהם ואומרים 'תבואי מתי שתרצי'. אני מתקלחת, פותחת את המקרר. בדרום אפריקה היו עושים דבר כזה רק אם היו מקבלים משהו בחזרה. כאן נותנים ללא תמורה".
במקביל לאולפן, היא ניהלה מאבק כדי להתגייס וכדי לשרת כלוחמת. "היה לי פטור מגיוס. כששלחו לי לדרום אפריקה צו ראשון, לא יכולתי להתגייס כי הייתי צריכה לסיים תיכון. אחר כך, בגיל 17, טסתי לישראל כדי להשתתף במכביה, וכדי שלא איעצר בשדה התעופה, קיבלתי פטור. כשעליתי לארץ, זה היה תהליך להיכנס שוב למערכת. התגייסתי ושירתי בתחילה בבסיס מחו"ה אלון, שם עשיתי קורס מולדת. לא ממש שלטתי בעברית אז, הבנתי יותר משדיברתי. עשיתי טירונות ואחריה לא רצו לתת לי ללכת ללוחמה, כי אני חיילת בודדה. חזרתי ללשכת הגיוס ולקצין המיון, ובכל פעם שהתקשרתי היה להם תירוץ אחר למה לא אקבל לוחמה. הקשו עלי, אבל נלחמתי. בינואר 2015 סיימתי קורס מולדת, וכעבור שלושה חודשי המתנה נוספים בבסיס, הופניתי להיות לוחמת בהיכון בתותחנים. עשיתי טירונות ומיד אימון מתקדם כדי ללמוד יותר על הכלי".
עכשיו היא משרתת בגדוד עיטם שפועל תחת אגד ארטילרי 282, ומתמחה באיכון שנעשה – כמו כל דבר בצבא – בשלושה סוגי ציוד טכנולוגי: מכ"ם מגן רוח, מטאורולוגיה ומכ"ם רז. מכ"ם מגן רוח, שהתקבל לשירות גדוד עיטם במהלך מבצע צוק איתן, הוא מכ"ם קטן שמטרתו לאכן פצמ"רים, פצצות קצרות טווח של 8-10 קילומטרים. הוא מותקן על רכבים ונע עם הכוחות בשטח. המטאורולוגיה היא ענף בגדוד שבו מטיסים באוויר 'חבילות' קטנות שנותנות מידע על תנאי מזג האוויר כדי לכוון את תנועת הפגזים. אך לדני מתמחה באמצעי השלישי, מכ"ם רז, שהגרסה הסופית שלו התקבלה בגדוד לפני כשנה. זהו מכ"ם ענק שמאכן שטחים נרחבים ומעביר מידע ליחידות בזמן חירום לצורך ירי ולצורך התגוננות אזרחית. "אנחנו רואים יותר מ'כיפת ברזל' ויודעים מאיפה הטילים מגיעים והיכן הם עומדים לפגוע, ומעבירים את המידע. זה מאוד מעניין".
לגדוד סוללה צפונית החולשת על גבול לבנון וסוריה, וסוללה דרומית החולשת על גבול עזה. לדני עדיין לא יודעת אם תשובץ בצפון או בדרום. "לא יכולתי לצאת לקורס מ"כים, כי בעוד חודש אני נוסעת לבקר את הוריי, שנה אחרי שראיתי אותם בפעם האחרונה. אני מקווה שאצא לקורס מ"כים בהקצאה השנייה".
"אם אתה נותן לעולם מכל הלב, העולם ייתן לך", היא מסכמת. "גם אם קשה לי בצבא לפעמים, אני מרגישה שאם אני נותנת לאזרחים באמצעות השירות הצבאי, הם ייתנו לי. אנשים ששומעים שאני חיילת בודדה שואלים מיד: 'יש לך איפה לאכול ארוחת ערב?' 'את רוצה לעשות אצלנו שבת?' אנשים בארץ באמת מעריכים חיילים. אין מדינה אחרת שמעריכה את חייליה כמו ישראל".
