"סנגור בנשמה המחובר לרומנטיקה של העט, מאיר את הדרך לאלו שנדקרו בחושך אבל גם לוגם ומרווה את צימאונם של אחרים". כך מגדיר את עצמו עו"ד יגאל כהן, דמות כריזמטית ומוכרת בחדרה, שהשבוע הוציא לאור את ספרו הראשון – "על תבונה ותבן" – אסופת קטעים ושירים המדברים על כמיהה, יחסים וגם ארוטיקה.
עורך דין פלילי שכותב שירים ארוטיים זה לא עניין נפוץ כל כך, בטח לא בחדרה, אני מעירה לו והוא מחייך. הוא בן 56, גרוש פלוס שלושה. הוא נולד בפרדס חנה כרכור, ובגיל 13 עבר לחדרה. כילד הוא לא היה כותב שירים, אבל האזין המון למוזיקה ובעיקר הקשיב למילים. הוא הושפע משלום חנוך ומאיר אריאל, ובוב דילן הוא מושא הערצתו. עם השנים נהג לכתוב "פרוזה למגירה", כהגדרתו, הבעות עמדה, טורים ומכתבים לעיתונות הארצית והמקומית, מקפיד להביע דעתו, גם הפוליטית, ובהמשך פתח בלוג והדהד את עמוד הפייסבוק שלו, "הלוחש למילים", כשעד היום הוא מקפיד אחת לשבוע, תמיד באותו היום ובאותה השעה, להעלות בו שירים שזוכים לתהודה מעוקביו.
כהן שירת בנח"ל. איש למדן, אפשר להגיד עליו. השלים תואר ראשון בהיסטוריה ולימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. תואר בספרות פחות דיבר אליו אז, הוא אומר. הוא הוציא רישיון להיות מדריך תיירים ולמד ארבע שנים תקשורת, דוברות ויחסי ציבור בלימודי החוץ של אוניברסיטת חיפה, פרסום במכללה למינהל וכמובן שעשה תואר במשפטים. בשנים האחרונות גם לקח קורסים בכתיבה יוצרת אצל המשורר רוני סומק והסופרת שהרה בלאו.
ב-1996 נבחר כהן במכרז להיות דובר המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, תפקיד שמילא במשך עשור. לאחר מכן השלים את לימודי המשפטים והתמחה בבית המשפט השלום בחדרה. כיום הוא בעל משרד פרטי בעיר בתחום הפלילי.
יהיו שיגידו שאישיות של עורך דין היא שונה מאישיות של סופר ומשורר. אתה דווקא מוצא דמיון?
"לדעתי, משפטים וספרות הם עולמות מאוד משיקים. שניהם נוגעים באנשים ומהווים כר של קריאה ולימוד נרחבים. האם עורך דין זה אופי אחר? בוודאי, אבל לא נוגד, כי אני יכול לכתוב שירה גם ברבדים מתחום עריכת הדין ותורת המשפט הפלילי. בשבילי כתיבה היא ניצחון הרוח על החומר ואהבה ממבט ראשון. כסנגור, אתה גם כן נוגע באנשים. אני חושב שכעורך דין קיבלתי את הצ'אנס להדליק את האור לאנשים שנתקעו בחושך, להדליק להם את הפרוז'קטור. לאבא שלי יש בסטה בשוק בחדרה. הסתובבתי שם בילדותי וראיתי מראות שהם חלק ממה שהוביל אותי ללימודי משפטים, במיוחד בתחום הפלילי. הכתיבה נתנה לי את הגושפנקא לצבוע את המציאות במילים".
המחשבה על איסוף קטעיו לספר עלתה אצלו לפני כארבע שנים, בעקבות פטירתה של אמו שנה קודם לכן. "הייתי כותב למגירה. ארבעת השירים הראשונים בספר מדברים על אמא שלי. תמיד הייתי כותב שירה בנופך פילוסופי, כותב על טבע, ירח, שמש, החיבור שלי עם העולם בכלל. אני לא מפסיק להתגעגע לעצמי למחשבותיי ולזיכרונותיי. בכתיבה אני מציף תכנים היסטוריים מחיי. מילים ומשפטים תמיד מתפענחים כשאת מלבישה אותם בבגדי חג יומיומיים".
הספר שיצא בהוצאה פרטית בעריכתה של ענת שן ובהגהה של גילת עירון הוא אסופה של דברים ושירים שכתב, חלקם ברמה הפילוסופית, חלקם תובנות. הוא כותב על פסיכותרפיה, יצירה, עניינים שבין אדם לחברו, תשוקה וארוטיקה. את הספר כהן מחלק בין חבריו ואנשים שמתעניינים, ולהפתעתו, הספר הופץ גם בסטימצקי. "לא ידעתי שזה הכיוון בכלל. מישהו שמכיר אותי התקשר אליי מסטימצקי בקניון לב חדרה ואמר שהספר שם, הייתי בהלם", הוא אומר.
מה חשוב לך להעביר בכתיבה?
"באופן כללי המון מאוויים אישיים, ניסיון חיים, המון אהבה ברמת המקרו, רוח האדם, רגעי קסם וזרעי החיים. חשוב לי שהכתיבה שלי תשפיע על אנשים, להעביר מסר שהוא תמיד חיובי מתוק, אבל גם העברתי באחד השירים ביקורת מרומזת על כתבי פרידריך ניטשה, שחלקם הרגישו לי שוביניסטיים".
על ההחלטה לא למכור את הספר בינתיים, הוא אומר: "זהו ספר הביכורים שלי, ואני לא צריך להפוך אותו לאיזשהו עסק. החשיפה שלי יכולה להיות טובה יותר כך. אני מביא את עצמי. הספרים הבאים שלי ילבשו צורה אחרת. יש לי עוד המון חומרים שלא נגעתי בהם. 800 שירים שעוד ממתינים לפרסום".
וכן. יש גם ארוטיקה, והוא מבהיר: "זו לא פורנוגרפיה אלא ארוטיקה, דברים שבינו לבינה. הארוטיקה היא הדבר הכי יפה וחיובי בפורנוגרפיה. היחסים שבין גבר לאשה מושכים אותי. אלו דברים שמשורטטים לאורך כל ההיסטוריה ואני בן אדם שבא מתוך אהבה. אני מאוד מחובר לשיר של אריק איינשטיין 'יש בי אהבה והיא תנצח', ואני מציף את זה כל אימת שאני יכול בא עם המאפיינים האישיים שלי. כמובן שזה מציף גם דברים נוספים וזיכרונות והיסטוריה".
כתיבה ארוטית כרוכה בחשיפה? צריך אומץ?
"כן, אבל אני כותב בשפה מאוד עשירה ותנ"כית. לא נוגע בדברים שהם לכאורה לא מקובלים, לא יפים ולא נחמדים, אלא נוגע ביצירה. אני אדם רומנטי, נוגע במילים בשפה שבינה לבינו. המילים לא נכתבו דווקא בהשראה של מישהי מסוימת, אלא במנעד רחב מאוד. חלקם נגעו כמובן בדברים היסטוריים שהיו לי וחוויתי, חלקם מצבירה של זיכרונות, כמיהות ותשוקות. הלב, מבחינתי, הוא כמו רב יהודי שמחתן, שמחבר בין רגשות למקדש אהבות".
הוא מסכים עם ההנחה שלי שחדרה היא לא בדיוק מרכז תרבותי וספרותי. "אני מחובר בעטינים לרחוב החדרתי. מכיר 99 אחוז מהאנשים פה וגם מזוהה פוליטית עם חבר המועצה אוהד מרחב. יש פה מקום ליצירה ואמנות. יש פה כישרוונת ואנשים עם יכולות שיכולים להוביל ולהפיץ את מרכולתם, רק שייתנו להם את הבסיס. לעירייה צריך להיות אינטרס לתת פן ציבורי לתרבות. אני כל הזמן אומר שבחדרה חסר לחם ושעשועים לציבור, ואני לא מתכוון לדברים נקודתיים שעושים כאן או לאירוע הביט-בוקס או יום העצמאות, שזה יום-יומיים. בחדרה חסרים היבטים תרבותיים ארוכי זמן שנמשכים לאורך חודשים ולא באופן נקודתי. עשית מסיבה? יופי אבל זה קורה גם ברעננה, בחיפה ובראשון לציון.
"אנחנו צריכים לשלב ייחודיות. אני חושב שהפן התרבותי פה מאוד רדוד על אף שיש פוטנציאל אדיר. אנחנו, כתושבים, צריכים להקים קול צעקה ולתת גושפנקא לאולם אירועים, אולמי קולנוע ודברים תרבותיים. לא רק ברמה תרבותית של קריאה, כתיבה, קולנוע, אלא גם פאבים, חוף ים שוקק בגבעת אולגה, כמו שיש בטנטורה. לעשות מתיחת פנים לעיר הזו. בילדותי הייתי שחקן הפועל חדרה וכואב לי שהקבוצה צריכה לנדוד ממגרש למגרש, כי אין פה מגרש מקומי. העיר הזו משוועת לא לקבלנים, לא לבנייה ולא לפוליטיקה, אלא לדברים יצירתיים שייתנו תרבות אחרת, לעודד פסטיבל מספרי סיפורים".
כהן מתכנן להוציא ספר נוסף בשנה הבאה, שכן לימודי הפסיכותרפיה שלו פותחים עבורו צוהר לנושאים נוספים: "לכתוב על דברים פסיכותרפיסטים כמו על ההקשבה, הגוף, הנפש. להביא את הערכים התרבותיים והרוחניים לידי ביטוי. יש אנשים שכל מה שיש להם זה כסף, אני מדבר על עושר רוחני. אלה דברים שאנחנו מתפרקים מהם בעידן הנוכחי וחבל שכך".
מחשבות יחפות / יגאל כהן
החלטתי לצאת ולהתבהר.
נוכחתי כי זרקור של אור מהעבר
גרם לי געגוע. זיכרונותיי החלו
מחבקים תענוגות, ברגע בו הגעת,
כמו היית…
עיניי נחנקו מהתשוקה להביט
בך. בעת התלבשתי בלהט
הרבה דמיוני לשנות את
תנוחותיו, לשוטט בעמק ההנאה.
חושי שכנעו אותי בעוצמת
התאווה.
הערב הלביש אותי בקסמיו,
יופיו הסתובב בין גלים לזימות,
מוחי הרוקם לי מחשבות
משמש מחסן לתשוקותיי,
המכיל בין קרביו מטען ארוטי.
חברי מספרים לי, כי
מוחי הוא איבר המין הגדול
ביותר שיש לאדם ובו מרוכזים
כמיהותיו ומיטב סודותיו
בעזרת שיקוי מחשבותיו.
מבעד לחלון הראווה של
דמיוני, ליטפתי בעיניי את
רגשותיה, מגע עיניה היחפות
קשר אותי אליה. חלצתי את
נעליה מקרסולי היום והתעוררתי
נעול בתוך חלום…
