סלעית פרידמן בירן, תושבת כרכור, מגדירה את עצמה כזמרת, שחקנית ורקדנית. לזה צריך להוסיף יוצרת לילדים, הכותבת שירים מקוריים, מלחינה ומפיקה בעצמה את הקליפים שלה. ילדי ישראל יכולים להתרשם כבר ארבע שנים מכל הכישורים האלה בערוץ הופ! ילדות ישראלית, שם היא מופיעה בדמותה של סלסלית. ההצלחה הולידה גם שתי הצגות שאיתן היא מופיעה ברחבי הארץ, שהשנייה שבהן יצאה בשבוע שעבר. ההצגה הקודמת, "ארבע עונות", עדיין רצה, וכוללת שלושה שחקנים, וההצגה החדשה, "הגינה של סלסלית", נכתבה על ידי אסף אשתר, חבר טוב. סלעית הלחינה, ומשתתפים בה שבעה משתתפים, ובראשם השחקן והזמר ישראל גוריון, שמככב לצד סלעית גם בקליפים בערוץ "הופ!". "רוב השירים מהערוץ ויש גם שירים חדשים", היא מספרת. "בשבועות הצגנו בפסטיבל 'חלב ודבש', הגיעו אנשים הרבה מעל למצופה, המקום היה מפוצץ והיה כיף. בשבוע שעבר הצגנו בתיאטרון ראסל ברמת גן ואנחנו ממשיכים".
סלעית, בת 30, גדלה בעין עירון. היא אם לילדה בת שנה ו-10 חודשים ולכרכור הגיעה ביום בו נולדה בתה. היא נשואה למוזיקאי צליל בירן, ועובדת כיום בשני כובעים: הצגות הילדים ושירה בציבור. יש גם קונספט שנקרא "שירה בציבור לילדים", בו היא מגיעה עם פסנתרן ומיקרופון אלחוטי ומאפשרת לילדים לשיר.
ההצגה התחילה בהדסטארט, כשסלעית הצליחה לגייס 65 אלף שקלים. "מופע הבכורה מאוד ריגש אותי. מה שמבדל את הדמות שלי, בין השאר, זה שהיא חינוכית ממקום מגניב. מצד אחד היא נכנסת לבמה בגלגלון ורוקדת עם הילדים, ומהצד השני, ההצגה החדשה עוסקת בנושא של חרם, והיא נכתבה עם יועצת חינוכית. התכנים רציניים, אך ההצגה קלילה ומצחיקה. דרך הדמויות והזדהות עימן הילדים סופגים מסרים של קבלת השונה, מנהיגות חברתית חיובית ועוד. במחקרים חינוכיים גיליתי שהפתרון לחרם הוא שילד אחד לפחות מתייצב לצד המוחרם והוא מרגיש פחות לבד, ואם שני ילדים מתייצבים לצידו, נגמר החרם. ההצגה מתאימה לטווח גילאים רחב, 11-3, והתגובות שאני מקבלת, הקטנים מאוד נהנים מהשירים והצחוקים והגדולים יוצאים עם תובנות. מבחינתי, אם יש ילד אחד שהשפעתי עליו, ילד אחד שיבין שחשוב לגלות להורים סודות וזה ימנע ממנו לשמור סוד רע, ילדה שתבין שחרם זה דבר שאסור לעשות ותשפיע בכך על חברותיה, עשיתי את שלי".
מהתגובות שקיבלה על ההצגה: "סוף סוף הצגה עם תוכן, מסרים חשובים, שירים כמו פעם". המונח "כמו פעם" נשמע טבעי, שכן צפייה בקליפים של בירן מחזירה מיד לזמנים אחרים. הפשטות והטבעיות שבלבושה והופעתה החיצונית בכלל, הימנעות מהתחנחנות ומהתיילדות והדגש על תכנים כמו טבע ועונות השנה מזכירים רוח של זמנים אחרים, אפילו שנות ה-70, לפני שבירן נולדה. "אני לא מתיילדת בכלל", היא מאשרת. "הבגדים שלי פשוטים, מהחיים. אני דמות טבע. לפני ההצגה ניסיתי לפנות למעצבת ידועת שם שמעצבת לגדולי התחום, וביקשתי ממנה שתעצב לי דמות כפרית. היא עיצבה בגד עם מחוך צמוד מבד פלסטיק מנצנץ וזוהר ומחשוף ענק. זה לא ייאמן, זו תלבושת לדמות שמיועדת לילדים? זה מה שקורה היום". לבסוף, היא מספרת, עיצבה את תלבושתה קיבוצניקית מהצפון, ברוח אחרת לגמרי.
אפשר מיד לראות את החיבור שלה לילדים שהתחזק דרך עבודה איתם. "יש לי 12 אחיינים שגידלתי אותם כמו אמא מגיל אפס, ואני מרגישה מאוד קרובה אליהם. יש לי חיבור גדול לילדים. במשך ארבע שנים עבדתי בגן לילדים בעין עירון, היינו גן מאוד מוזיקלי ושרנו הרבה עם הילדים. רציתי שיהיה שיר לכל אירוע. השיר הראשון שכתבתי כלל את כל עונות השנה. המשכתי לאלתר שירים ושרתי אותם לילדים. השכן של הגן שמע את זה ואמר לי: 'את מקליטה? את חייבת לעשות משהו עם השירים האלה'. הוא לא הניח לי, והתחלתי להקליט את השירים ולתעד אותם. את השירים הבאתי לצליל שילחין אותם מחדש, כי הוא המוזיקאי בבית, והוא שכנע אותי להשאיר את הלחנים המקוריים ועשה רק את העיבודים. כשעבדתי בגן הרגשתי שאני נותנת לילדים המון דרך ההסתכלות שלי, שהיא כמו של ילד בגילם, אבל עם ניסיון וחוכמת חיים. רציתי להיות הגננת של כולם, שאפשר לספר לה דברים והיא נותנת עצות. בהצגה '4 עונות' הפכתי את זה לדמות של גננת של גינה. ממילא אני עוסקת בהצגה בטבע".
בירן נולדה במשפחה מוזיקלית ושרה מילדותה. "אמי, יעל פרידמן, היא בוגרת להקת פיקוד צפון. אני שרה מגיל אפס. הייתי ב'צעירי המושבה' בפרדס חנה ובמגמת מוזיקה 5 יחידות לימוד בבית הספר גוונים. רקדתי סטפס, בלט, מודרני, פלמנקו, סלסה, ריקודי בטן. הייתי רקדנית מקצועית עד שנפצעתי ברגל. למדתי בבית ספר למשחק שנתיים בכיתות י"א_י"ב, שם הכרתי את ישראל גוריון, שהיה המורה והמחנך שלי. בסוף הלימודים אמרתי לו: 'אני לא יודעת איך ומתי, אבל אני חייבת לעבוד איתך מתישהו'. הוא הנהן בנימוס".
שנים אחר כך, אחרי שהקליטה את השירים שחיברה לילדים בגן, היא כתבה תסריט לדי.וי.די, עם דמותו של גוריון. "זה נשפך ממני, כתבתי בלי הפסקה. בפעם הבאה שבה פגשתי את ישראל, אמרתי לו: 'יש די.וי.די ואתה מופיע בו'. אחרי התייעצות עם אנשי מקצוע, הזמנתי אותו להשתתף בצילום הקליפים. תשובתו הייתה: 'אני נורא עסוק בזמן האחרון, לא יודע אם יהיה לי זמן. תשלחי לי את השירים ונראה'. ריגש אותי במיוחד שאחרי ששלחתי לו אותם, הוא חזר אלי נלהב: 'איזה שירים! את כתבת?!'".
מאז הוא מופיע לצידה ומפגין על הבמה אנרגיה מעוררת קנאה של נער. "ביימנו את ההצגה החדשה ביחד. אין לו אגו בכלל, הוא מדהים, צנוע. כשאני עובדת איתו, זה זורם טבעי ואני שוכחת שמדובר באמן ידוע, ואני נזכרת בזה כשברגע שהוא נכנס לבמה, כולם מוחאים כפיים".
לערוץ הופ! היא הגיעה אחרי שבערוץ התרשמו מהקלטות אודיו שלה וביקשו לראות קליפים. "כשהחלטתי ללכת לתחום הבמה כתחום הבלעדי שלי, אחי הפיזיקאי הפציר בי למצוא 'עבודה אמיתית'. הוא היה יושב איתי לשיחות שלמות ומסביר לי למה אני פשוט חייבת להפסיק עם כל הרעיונות האלה שלי. למרות כל הפצרותיו, לקחתי הלוואה מהבנק ועשיתי עבור ערוץ הופ! קליפים שהפקתי בעצמי ועשיתי להם את הכוריאוגרפיה. הם קיבלו אותי וכתבו לי 'איזה יופי, מחכים לעוד'".
ישראלים רבים חולמים על קריירה של כוכבי ילדים ומנסים את מזלם בתחום, לפעמים בהשקעה כספית גדולה, ומיעוטם מגשימים את חלומם.
"נכון. מי שמגיע לתחום הזה רק בשביל הכסף, לא שורד. ילדים הם הקהל הכי אמיתי, הם מרגישים הכל. אם לא אהיה טובה, זה לא יעבוד. ואחרי המופע אמן ילדים צריך רצון לדבר עם הילדים ולשמוע את סיפוריהם. שואלים אותי: 'בפני מי את יותר אוהבת להופיע, ילדים או מבוגרים?'. אני אוהבת להופיע לילדים ולהשפיע עליהם. מרגש אותי כל פעם שהורים כותבים לי שבזכות שיר שלי הילד רוצה ללכת לגן, או שבכל ערב הם שרים עם הילד שיר לילה טוב שכתבתי".
