חייו של זמר הראפ אליקו חנוכייב, בן 26 מאור עקיבא, היו יכולים בקלות להוביל אותו לחיים של פשע ועבריינות. הוא נולד בדקיסטן שבחבל קווקז, שם נרצח אביו כשהיה בן ארבע. כשמלאו לו שש וחצי הוא עלה עם אמו ואחותו לישראל, והמשפחה ידעה שנים של עוני ומחסור. אמו עבדה בשלוש עבודות שונות, בניקיון וטיפול בקשישים, כדי לפרנס אותו ואת אחותו, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, אלא שהשכר שהרוויחה היה דל, ולא פעם מעקלים פקדו את בית המשפחה הקטנה.
"כילד ביסודי ובחטיבת הביניים", מספר חנוכייב, "התרגלתי להתעורר בבוקר עם דפיקות חזקות בדלת של מעקלים שבאים בלי לשאול, נכנסים הביתה ולוקחים את הטלוויזיה ואת המחשב, כשאמא בוכה ומתחננת שלא ייקחו והם לוקחים בגדול".
למרות המחסור והדלות הילדות הקשה לא הובילה אותו לפשע או למרד נעורים הרסני. את הכעס הוא הפנה למוזיקה, בסגנון ראפ וכיום הוא מקליט סינגלים ומופיע במועדונים בתל אביב, בהם הג'י ספוט ואחרים. "זאת הדרך בה בחרתי", הוא מסביר, "באמצעותה אני יכול לצמוח מהרגשות השליליים לעשייה חיובית".
שום דבר במראהו ובהתנהלותו של חנוכייב אינו מסגיר את מציאות החיים הקשה שבה גדל, ואת העובדה שרבים בסביבתו הקרובה הידרדרו לחיים של פשע. הוא חייכן, טון דיבורו שליו ושקט והוא משדר אופטימיות. "היה לי מדריך בנוער העובד, שאמר לי: 'קח את הדברים השליליים ותפיק מהם משהו טוב", הוא אומר, "אז מהמילים האלה שלו, הגעתי למוזיקה. התחלתי לכתוב בכיתה ח' וזה התחיל במילים ושורות שכתבתי על השולחן בכיתה, בזמן השיעורים וההפסקות. שירים שליליים לגמרי, בהם שאלתי איפה אלוהים כשצריך אותו. אמא שלי היתה במרכז השירים האלה וגם החברים ממעגל הפשע, שהייתי מקורב אליהם".
מי רצח את אבא?
את קווקז הוא בקושי זוכר. "אני לא זוכר משם כמעט כלום", הוא אומר, "מלבד מקרה אחד שנחקק בזיכרוני, שקרה קצת לפני שעלינו לישראל: היינו בבית הקברות, במהלך אזכרה שעשו לאבא שלי ואני, ילד קטן, דרכתי על המצבה של אבא עם הרגל. הדוד שלי סלבה, אחיו של אבא שלי, אמר לי שאסור ותכף הורדתי את הרגל מהמצבה, זה הכול".
אביו, גנאדי, עבד במפעל בו ייצרו כלי עבודה. הוא נרצח בתחנת הרכבת לפני נסיעה מתוכננת אותה חשב לעשות כדי לבקר חבר. רק כעבור שנים, כשהיה בן 17, גילה חנוכייב שאביו נרצח. "עד גיל 16 חשבתי שאבי נפטר ממחלה, כי תמיד כששאלתי את אמא איך אבא נפטר, היא התחילה לבכות ואני לקחתי צעד אחורה, כדי לא להכאיב לה", הוא מספר, "בכיתה י', כשהתחלתי ללמוד טבחות בבית הספר לני בנתניה, שכבר נסגר, ישנתי אצל סלבה, אחיו של אבי, ושם סיפרו לי מה קרה. בהתחלה הייתי בהלם, הרגשתי ששיקרו לי. אחר כך אמא סיפרה לי את עיקרי הדברים והבנתי שהיא לא דיברה על זה כי קשה לה".
חנוכייב המשיך לחקור וגילה כי כשהיה בן ארבע ואחותו בת שבע, החליט אביו יום אחד לנסוע לאזרביג'אן כדי לבקר חבר טוב מימי הצבא, אותו לא ראה שנים. לצורך מפגש זה קנה האב חליפה חדשה והמתין לרכבת שתסיע אותו למחוז חפצו. בתחנת הרכבת התנפלו עליו שני אנשים ושברו לו את הגולגולת. "לפי מה שאני יודע היום, ואני לא יודע הכול, אבא שלי נרצח על רקע פלילי", הוא אומר, "אחד מקרובי המשפחה היה איש מאוד חשוב בעיר שלנו, בונקס, ולפי מה ששמעתי הרצח היה מעשה נקמה. דוד שלי לא אהב לעשות עסקים עם כולם, נגדיר את זה ככה".
» לסיפור המלא, עברו למהדורה הדיגיטלית של עיתון "חדשות חדרה"
