דניאל לוי, 21, מקרית חיים שרה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא נולדה בחיפה, בת בכורה לאבא איש עסקים ואמא בעלת חברת "פארטי ליין" ויש לה אחות קטנה, 13. "הייתי ילדה טובה", היא מספרת, "אף פעם לא עשיתי בעיות, אבל תמיד ידעתי מה אני רוצה והופעתי מגיל די צעיר. כשהייתי בת 8 אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להופיע בפסטיגל. הלכתי לאודישנים בקניון. שנה אחר כך החלטתי שאני רוצה לעשות את זה שוב, והפעם בחרו בי להנחות את הפסטיגל לצד 'סבא טוביה', טוביה צפיר. הייתי בת 9".
היא לא מתרגשת מדבר, קולית, ניכר שהרקורד המעשי העשיר שלה, למרות גילה הצעיר, נתן בה את אותותיו. "אין ספק שזה היה אינטנסיבי להופיע ארבע הופעות ביום לצד גדולי האמנים שהיו מבוגרים ממני בהרבה, אבל מאוד אהבתי את זה, אז לא ראיתי בזה קושי. טוביה צפיר היה מדהים, אני לא כל כך זוכרת פרטים, אבל מאוד נהניתי והחיבור בינינו על הבמה היה נהדר, אז אחר כך הוא לקח אותי להשתתף בהקלטות שלו. ביומיום שלי אני מאוד פחדנית ועדינה, אבל כל מה שקשור לעולם הבמה, אף פעם לא הזיז לי. אני זוכרת ילדים שעומדים בתור לפסטיגל ורוצים להופיע בו רק כדי לפגוש את הזמרים מפורסמים, היו רצים להצטלם איתם, ואותי זה אף פעם לא עניין. את ההפסקות הקדשתי למנוחה. כמובן שהיה לי כבוד גדול להופיע איתם, אבל העשייה הייתה לי יותר חשובה".
הדואט עם מאיה בוסקילה
בפסטיגל ההוא סומנה לוי על ידי רוברטו בן שושן וכוכבה החל לדרוך. "באותו הפסטיגל השתתפו אגם רודברג ומאיה בוסקילה, שהיו תחת הייצוג של רוברטו. הוא ראה שיש בי משהו, הבין את הכישרון והחליט שהוא הופך אותי לילדת פלא, כזמרת. הוצאנו סינגלים וקליפים ליוטיוב, השתתפתי בקלטות ילדים גם של טוביה צפיר וגם של אגם רודברג, השתתפתי בתוכניות אירוח, עשיתי הרבה דברים, אבל הפריצה הגדולה הגיעה כששרתי דואט עם מאיה בוסקילה בערב וראיטי, ששודר בפריים טיים בערוץ 2".
אם דואט בפריים טיים בגיל 10 לא מספיק, בגיל 11 נבחרה לוי להיות הפרזנטורית של קדס קידס למשך שלוש עונות. "באותה התקופה נבחרתי בין מאות ילדים לראיין את נשיא המדינה דאז שמעון פרס לערוץ הילדים. אפשר להגיד שהספקתי לחוות המון בזמני הקצר".
ההצלחה הגיעה אל לוי בגיל מאוד צעיר, גיל שבו ילדים מתעסקים האחד בשני יותר מהכל. לכן, גילויי הקנאה כלפיה לא איחרו לבוא. "זה גיל מאוד בעייתי ואין ספק שבכל הילדות שלי נחשפתי לגילויי קנאה והיו אפילו מצבים מאוד לא נעימים, כי הילדים לא ידעו לאכול את זה. מצד אחד הם רצו להתקרב אליי בגלל מי שהייתי ומצד שני הרבה ילדים נרתעו בגלל זה. היה מאוד קשה לדעת מי חבר שלי באמת ומי קופץ על הגל. פעם צילמו 'יום בחיי' בבית הספר ולמחרת היו אינספור מכתבים מההורים, על זה שאני מקבלת יחס מועדף ובאיזו זכות משדרים בשטח בית הספר ללא ידיעתם, למרות שאף תלמיד אחר מלבדי, לא צולם. צרות עין יש בכל מקום ובכל גיל. לא צריך להיות בבית הספר כדי להיחשף לזה. היום אני בוגרת יותר וצברתי את החברים האמיתיים שלי שמפרגנים לי מכל הלב, אבל כנראה שצריך לעבור את הדרך הזו בשביל ללמוד, למרות שאין ספק שזה היה מאוד מתסכל".
זמרת פופ
למרות שהייתה פרוזנטורית של חברת אופנה לילדים, השתתפה בקלטות ילדים ועשתה מכל הבא ליד היא אומרת בנחרצות: "אני חד משמעית זמרת. תמיד ידעתי את זה. אני זמרת פופ, זה הז'אנר שלי. הוא קצת נעלם בשנים האחרונות ורק בתקופה האחרונה חזר. בתקופה שהפופ נעלם, אני יכולה להגיד שכן השתפשפתי גם בריקוד, משחק והפקות אופנה, אבל המוזיקה תמיד הייתה הבסיס. תמיד הייתי קודם כל זמרת וכל השאר הוא ערך מוסף. כשהפופ חזר לתודעה ויצאו זמרים שגרמו להשאיר חותם בארץ, הרגשתי שזה הזמן הנכון והמתאים בשבילי גם מבחינת הגיל והמקום בחיים לצאת בתור זמרת".
בימים אלה היא עובדת על אלבום הבכורה שלה, ממנו יצאו כבר שני סינגלים והשלישי ייצא מחרתיים, ביום ראשון. את הסינגל שבדרך "לא מהיום" כתבו מיטל דרזון ו~ADL, ראפר ישראלי. הפיק אותה ינון יהל, בהנחיה מוזיקלית של מי שחיברה בין כולם נופר מקובר.
"אחרי שהוצאתי את הסינגל השני, עצרתי לכמה חודשים, כדי לאסוף חומרים, כי רציתי למצוא את השירים שיאפיינו אותי ויביאו מה שיותר ממני. נופר היא המורה שלי לפיתוח קול והיא חיברה אותי לינון ולמיטל. ינון הוא מפיק גדול שעשה בין היתר גם את 'גולדן בוי' ו'מלכת השושנים'. מוזיקת הבית שלו היא דאנס ופופ וזה התאים לי. היה בין ארבעתנו חיבור, עשינו סקיצה ואיך ששמענו בפעם הראשונה ידענו שזה השיר ושהיה שווה לחכות. בלי נופר זה לא היה קורה, היא חיברה את כל הפאזל, היא הרבה מעבר למורה לפיתוח קול בשבילי".
לוי אומרת חד משמעית כי אין לה ספק שהחיבור של הצוות המוזיקלי הזה יניב עוד סינגלים משותפים. "אני עובדת על כל סינגל, לכל אחד אני מוציאה קליפ, שבכל אחד מהם הקונספט שונה, וזה מצריך המון זמן ומחשבה. בסופו של דבר, זה מה שאני נהנית לעשות, נהנית לעבוד על כל סינגל כאילו הוא ילד".
עיר הנוער
כמו כוכבים רבים, לוי מעידה על עצמה שהיא ילדה ביישנית וחיי השגרה שלה לא מהווים את ההשתקפות לדמותה המוזיקלית. "אני נהיית הרקולס על הבמה", היא אומרת, "אדם אחר, אין שום קשר למציאות, זה כמו שני אנשים. אני לא רואה בעיניים, הן רק מדברות, זה לא בשליטתי, אני פשוט חיית במה וזה משהו שתמיד היה שם. הניצוץ בעיניים והרעב להצליח, זה דברים שאי אפשר לקחת".
השבוע היא הופיעה על בימת עיר הנוער בחיפה, והתרגשה. גם כי ניתנה לה ההזדמנות להופיע בפני קהל כה גדול וגם כי הופיעה לצדם של אמנים מהשורה הראשונה.
"אני שואפת להגיע כל הקהלים", היא אומרת, "היום אני בת 21. אני מכוונת גם לבני הנוער שצורכים ואוהבים פופ, אבל גם לקהל הבוגר יותר בגיל שלי, לשם אני שואפת. השאיפה היא ליצור נישה שהיא שלי, אני לא רואה את עצמי מקבילה לאיזושהי זמרת, אני מאמינה שיש מקום לכולם. צריך להרחיב את הז'אנר ולהפוך אותו מגוון יותר. יש הרבה זמרות שאני שואבת מהן השראה בחו"ל, אין לי קו אחד, אני לוקחת מכל אחת דברים שאני מתחברת אליהם ומביאה את עצמי כמודל משלי. עצם זה שבכלל הזמינו אותי להופיע בעיר הנוער מול קהל כל כך גדול, לצד סטטיק ובן אל ואביאור מלסה, נתן לי איזשהו אישור שהדרך שלי נכונה ויש לי קבלות לעבודה הקשה וזה משתלם.
"ביום העצמאות הופעתי על הבמה המרכזית בעכו ובחיפה, לצד משה פרץ, דודו אהרון ואייל גולן, ובאמת זה היה כבוד גדול. באיזשהו שלב בהופעה רציתי לבדוק את הקהל. היו שם 40 אלף איש וכולם שרו איתי קטע מהשיר שלי, וזה היה מטורף, הייתי בטוחה שאני חולמת".
סרט ישראלי
באפריל האחרון התקבלה לקאסט של סרט ישראלי של חברת יונייטד לצידם של מיקי לאון, אוולין הגואל, אורי גבריאלוב, צחי הלוי ועוד. "הכל הגיע בבום", היא אומרת, "אחרי הסינגל השני, הלכתי לאודישנים לסרט קולנוע ישראלי והתקבלתי. צילמנו, וזו הייתה אחת החוויות המטורפות שחוויתי. הסרט נקרא 'הסוסיתא של הרצל' ואני משחקת שם נערה בשם סבין. הסרט אמור לצאת בשנה הבאה ואני מאמינה שהכל מתוכנן מלמעלה, יהיה בום גדול".
אני שואלת אותה מאיפה הביטחון שבא לה בגיל כל כך צעיר, הרי נדיר שילדים בכלל יודעים מה ירצו לעשות כשיהיו גדולים, אבל לוי, עוד בגיל שבו הילדות עסוקות בבובות ברבי, ידעה שהייעוד שלה הוא לשיר על הבמה. "אבא שלי התחיל כיזם צעיר, הרים את העסק שלו בשתי ידיים ומאוד האמין במה שעשה. תמיד הוא אמר לי שאני צריכה לעשות מה שאני אוהבת ולהאמין שאצליח וללכת עד הסוף, כי הוא מאחוריי. הוא נותן לי את ההזדמנות לעשות את מה שהוא עשה, כי גם הוא בחר בדרך הקשה ומבחינתי תמיד אעריץ אותו על זה".
כדי להצליח בתחום הזה, היא אומרת, צריך שלושה דברים: אמונה, אמביציה וכישרון. "בלי שלושת הדברים האלה אין סיכוי להצליח. הציעו לי המון פעמים להשתתף בכל תוכנית ריאליטי אפשרית, אבל בחרתי בדרך הקשה וכבר התחלתי אותה, אני כבר באמצע. יכול להיות שהדרך שלי תיקח יותר זמן, אבל אני מאמינה שזה יצליח, אז אני מעדיפה לבנות הכל בשתי ידיי. בריאליטי יש תהילה מאוד רגעית, אבל אני לא פוסלת בהמשך, רק שקודם לכן, אני רוצה לעשות את זה בדרך שלי".
כשאני שואלת אותה איפה תהיה בגיל 30, היא אומרת ללא היסוס: "אני מעדיפה לחשוב איך רואה את עצמי מחר, אני לא רוצה לצאת בהצהרות יומרניות, אני שואפת תמיד להגיע הכי גבוה שאפשר, אבל תמיד להישאר עם הרגליים על הקרקע, להגיע לכל יעד שאני מציבה לעצמי. באופן כללי אני הולכת לפי יעדים, מציבה יעד מגשימה אותו וממשיכה לבא אחריו. יש משהו מאוד יומרני להגיד שאני רוצה להצליח בחו"ל, כי קודם אני צריכה להצליח כאן, במדינה שלי, ובישראל קשה יותר מאשר בחו"ל. פה אין מקום לכולם ויש קושי לפרוץ ולהצליח בגדול. אז קודם כל להצליח פה, ואחר
