fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

עוד דקה אשוב

אני נפרד מכם, קוראים יקרים ואהובים שלי, רק לרגע. אני יוצא למסע חדש בחיי לצורך עדכון גרסה. מסע שחיכיתי לו זמן רב, והמון בזכותכם
איור: פוטוליה

 

 

TITLE_YOSSI״חוטב עצים ושואב מים. זה מה שייצא ממך. ברור לך שאתה כלום ושום דבר״. אלו היו הצרורות שנורו לעברי מפיה של אחת המורות בבית הספר היסודי שבו למדתי. אמנם משפטי הסירוס תקעו יתד בזיכרוני, אך מעולם לא השאירו עקבות. למזלי, קרה בדיוק ההיפך. זה הניע אותי להוכיח לה אחרת. זה נתן לי את הדרייב לא להאמין לה, למורה, למרות שבאותם הימים הביטחון העצמי שלי אופסן לו אי שם עמוק בקרקעית ארגז הכלים שנמצא אז ברשותי.

בחטיבת הביניים ובתיכון זכיתי לעדנה. שם כבר האמינו בי. הצטיינתי. לימים, כשכבר הפכתי למעצב שיער ראיתי את ״האכזבה״ בעיניים של אותם המורים שלי מהתיכון, כשפגשו בי באקראי, ובכל פעם השאירו לי טעם של ״חבל עליך, היה לך פוטנציאל ליותר״, וזאת ללא מילים, די היה רק לראות את פרצופם המכווץ משל קיבלו שוקר חשמלי, בשומעם שאני ״רק״ ספר. "חבל, היית תלמיד טוב. ציפינו ממך ליותר", היו המשפטים שרדפו אותי, בתחילת הקריירה שלי כמעצב שיער, גם אם לא נאמרו מפורשות.

לצערי, אנו חיים בעולם של סטיגמות. קל לנו יותר לתת כותרות כדי לפענח את האדם שמולנו בקלות יתר. אם אתה ספר, אז אתה בטוח טיפש, כי לא למדת ואולי גם אין לך בגרות מלאה, וכל עולמך מסתכם ברכילות ואופנת שיער.

גם הוריי לא חסכו שבטם ממני וניסו להניא אותי מלבחור במקצוע הלא דתי בעליל. הם העדיפו, כמובן, לראות אותי חזן או פייטן, ואני הלכתי אחרי הלב. כדי להרגיע את אבא סיננתי בעוקצנות לעברו: ״חנוך לנער על פי דרכו״.

איור: פוטוליה
איור: פוטוליה

אהבתי את הדרך שבה בחרתי ללכת. הלב שלי בחר בעולם השיער. זה זעק מנשמתי. אכן זכיתי. נחשפתי לחוכמת נשים במיטבה .למדתי מהן את החיים ואת סודותיהן הכמוסים. למדתי לעזור להן בעצה טובה, והכי חשוב _ פיתחתי לעצמי את אמנות ההקשבה. שעות ארוכות הקשבתי להן. שתיתי בצימאון כל פיסת מידע. אספתי אל חיקי והטמעתי בתוכי סיפורי חיים ומוסרי השכל חכמים ועמוקים כל כך, כאלה שלומדים רק מבעלות ניסיון חיים עשיר ולא בשום אוניברסיטה יוקרתית.

ביום בהיר אחד זה קרה. חזרתי מחופשה חלומית בפונטה קאנה. פוסט שהעליתי לפייסבוק הפך בן לילה לטור שבועי ב"הד הקריות". נשאבתי לעולם הכתיבה וגיליתי בי יכולות, שלא האמנתי שיגרפו כאלה מחמאות. בכל שבוע נשארתי בפה פעור ובלסת שמוטה. בורא עולם, זה יכול להיות? זה אני? בכל פעם מחדש שפשפתי את עיניי בחוזקה, כדי להאמין שאתם נותנים לי כזה כוח להמשיך.

תודה לך, האל שבמרום, שהענקת לי מתנה ששימחה, ריגשה, הצחיקה והורידה דמעה של אושר. תודה לך, העורכת מיכל גילת, שפתחת לי צוהר לעולם שלא ידעתי אודותיו מאום.

לא אוהב להיות דביק מדי, אבל אני נפרד מכם, קוראים יקרים ואהובים שלי, רק לרגע. אני יוצא למסע חדש בחיי לצורך עדכון גרסה. מסע שחיכיתי לו זמן רב, והמון בזכותכם. תודה על החיבוק החזק והאהבה האינסופית שהענקתם לי בלי סוף. תודה שאפשרתם לי לנסות ולהעז. ריגשתם אותי בכל שיתוף ותגובה. נתתם לי את האות בגאון, בצורת מחיאות כפיים סוערות, שזו התמורה הכי הולמת שכל יוצר חלם וחולם לקבל. אז אשוב להדרן בקרוב.

שלכם תמיד באהבה גדולה, יוסי.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות