"התחושות שלי נוראיות. לאט~לאט אנחנו מגיעים למקום מאוד מכוער. הקהילה מפגינה, כי אם לא תהפוך את השולחן, לא ישימו לב. כנראה שהחברה הישראלית לא יכולה להכיל את העדה האתיופית" – כך התבטאה השבוע ביזן גלעד, סגנית יו"ר המועצה הדתית בקרית ביאליק, בעקבות ההפגנה הסוערת שקיימו בני העדה ביום ראשון השבוע בתל אביב.
גלעד, בת 38, נשואה לטל ואמא לשלושה, משמשת גם מנחה ויועצת מחוזית מטעם האגודה לקידום החינוך. לישראל עלתה מאתיופיה בשנת 1981. "עצוב לי להגיד מה עברתי כדי להגיע לכאן. עברנו מחנה פליטים, הלכנו ברגל. לא להווה הזה ייחלנו והתחושה של הניכור כנראה מלווה רבים מבני העדה".
יש מי שאומר שהמפגינים עצמם הלהיטו את האווירה
"ההפגנה הפכה מאירוע לגיטימי לאירוע אלים וברוטאלי. אבל המחאה צודקת. לא הייתי בהפגנה, אבל אני מזדהה איתם. כשמפעילים על המפגינים אלימות פיזית קשה, זרנוקי מים ורימוני הלם, אין ספק שהם צריכים להתגונן. אנחנו יותר מדי מנומסים, מתנהגים בכבוד, ובסוף הופכים את הפנים שלנו למכוערות. "אחותי ואנשים אחרים שאני מכירה והיו באירוע אמרו שכל האלימות התחילה מצד המשטרה, והיו שם גם פעילים חברתיים אחרים מהשמאל הרדיקלי, שמצאו הזדמנות להגיד את מה שהם על ליבם. הקהילה נבלעה בתוך הדבר הזה.
"צריך לזכור שהטריגר לאירוע היה הפעלת אלימות וכוח מצד המשטרה כלפי החייל שספג מכות ברחוב ובאירועים אחרים שקדמו לכך". "תסתכלו על התמונה הכוללת. שאלו, למה האלימות מצד המפגינים, ואני שואלת למה האלימות מצד המשטרה? ולא הגיע לשם אף נציג מהממשלה שאמר 'בואו נרגיע את הרוחות'. נתניהו יכול היה להגיב על מה שקורה והתקשורת הייתה צריכה גם להראות את המצבים ששוטרים עושים עוולות לאוכלוסייה".
"הנורמה החברתית היא לכנות אותנו 'העדה האתיופית'. אני לא אוהבת את הבידול בהגדרה. אין לכך שום הצדקה, כי אנחנו חלק מהחברה הישראלית. ההפגנה הפכה אוטומטית להיות ההפגנה של העדה האתיופית. ברור שרוב המפגינים הם בני העדה, אבל מילים כמו 'עדה' ו'קהילה' מגדירות אותנו כחלק נבדל. התחושה היא שיש קבוצה נבדלת בתוך החברה הישראלית ואין שום סיבה שהיא תהיה נבדלת ועל זה אנחנו מוחים".
כבעלת תואר ראשון בתקשורת (וגם תואר שני במינהל ציבורי), גלעד רגישה במיוחד לסיקור התקשורתי של ההפגנה: "התקשורת היא כלי מאוד משמעותי בעיצוב דעת קהל. לצערי, יש סיקור- יתר במקרים שקשורים לאלימות של הקהילה והנצחתה דרך כתבות בקונוטציה שלילית. אני רוצה שבחדשות ידברו על המשכילים והמצליחים ולא רק על זה שילד אתיופי לא התקבל לבית ספר מסוים. אם בשבוע אחד תהיה פעילות יפה של הקהילה אבל גם אירוע אלימות, אני בטוחה שסיקור האלימות יהיה הרבה-הרבה יותר בולט, וזה משאיר טעם רע, ובוודאי לא מעורר אמפתיה כלפי הקהילה".
לדבריה, היא לא חוותה אפליה על רקע שיוכה, ועיקר הבעיה טמון, לדעתה, במוסדות ציבוריים. "לא הציבור הרחב הוא זה שמפלה, אבל זו התחושה שמחלחלת במוסדות, בצבא למשל, מקומות שמנציחים את תקרת הזכוכית – לרכז, למשל, אתיופים באזורים מסוימים כמו בגטו, וכשהם עולים ארצה נותנים להם מראש סכום נמוך, כדי שיוכלו לרכוש דירה רק באזור מסוים. כך מראש חורצים את גורלם. אנחנו לא מבקשים יותר ממה שמגיע לנו.
"אני מאמינה בדרך של שילוב והצלחה. אצלי המושג אפליה וגזענות כמעט שלא קיים ביומיום וזה מה שמוביל אותי להצליח. המסר שלי הוא לשאוף לכמה שיותר. אנחנו עושים את המקסימום כדי להשתלב, תנו את ההזדמנות שווה".
