"עומרי היה בשבילי משפחה, אח", אומר אחד מחבריו, "אנחנו מכירים מגיל אפס, מהגן. תמיד הוא היה בצד ימין או שמאל שלי. לאן שלא הלכתי, הוא היה איתי. הכרתי את הבעות הפנים שלו, לפי העיניים ידעתי למה הוא מתכוון".
עומרי ז"ל הוא בנם הבכור של שרונה ועופר, ואח של רועי, חייל בן 18 ושחקן בקבוצת הכדורסל הבוגרת של העיר, ושל עמית, בן 11 וחצי.
"גדלנו ביחד. היינו כמה חברים והתגבשנו די מהר. נהיינו חבורה של כשמונה חברים. עומרי היה הדבק שמחבר בין כולם, זה שאכפת לו מכולם, האוזן הקשבת. הוא היה בחור חזק עם ביטחון עצמי גבוה, הוא ידע מה הוא רוצה מעצמו, היה מתחשב. היה אכפת לו שנהיה כל הזמן ביחד, ורוב הפגישות של החבר'ה היו אצלו בבית. הוא אהב את זה שהחברים תמיד סביבו ושכולנו ביחד. כולם אהבו אותו, כי הוא הקרין תמיד שהכל בסדר והכל בשליטה. הוא אהב לחיות. אהב לצאת לבלות, לעשות איתנו דברים, תמיד מישהו היה הוגה רעיון, זורק לאוויר והוא היה מיישם".
החברים, מבקשים ששמותיהם לא יצוינו בכתבה מפאת הכבוד שהם רוחשים למשפחה מספרים על בחור מדהים, אח נערץ, הנכד הבכור שאהוב מאוד על סבו וסבתו. "הוא היה מושא הערצתם של ההורים שלו, הגאווה שלהם, החזה שלהם היה נפוח כשדיברו עליו. האחים שלו ראו בו דמות סמכותית והתייעצו איתו בכל דבר. הוא אהב את המשפחה שלו, היה מחובר אליהם מאוד. תמיד דאג לקן המשפחתי. כשהיה חוזר לארץ היה מביא מתנות לכולם, פינק את האחים הקטנים שלו, קנה להם הכל, תמיד היה שם בשבילם".
עומרי יחיא למד בבית הספר רוגוזין והיה אחד התלמידים הבולטים בבית הספר. "הוא היה אחד שתמיד ידע מה ואיך להגיד. בבית הספר הוא היה מאוד תחרותי, אבל עם הבנה מסוימת לא לפגוע באף אחד. היה מהתלמידים הטובים, ומבחינת שנינות ואינטליגנציה מהחכמים שפגשתי".
את שירותו הצבאי העביר עומרי בטכני של חיל האוויר ונרשם למכינה במכללת כרמל. לאחר שסיים את הלימודים בהצטיינות, החליט לטוס לניגריה, לעבוד ולגור וניהל מפעל אלומיניום גדול. "המעבר לניגריה לפני שנתיים הפך אותו לעוד יותר ממה שהיה. הוא הגיע לניגריה ילד, דובר שפה זרה, נפגש עם אנשים מאוד ממולחים, והצליח. יש במדינה הזו אנשים מכל העולם, אנשים מאוד קשים. מאוד קשה למכור ולסחור שם, ודווקא במקום הקשה הזה עומרי הצליח להתבלט כמנהל גדול.
הסיפור המלא יפורסם מחר ב: "הד הקריות".
