אל תקרא לי סנובית ובטח לא סבתא! אני גם לא אותה הסבתא שנטרפת בלוע הזאב מהאגדות. אני סבתא חנינא, ואני כאן כדי להישאר, וצעירה לנצח.
סבתא שלי, חנינא, היא הילדה הנצחית בעלת התסמונת ״פטריסיה פן תתבגר״. היא הייתה הראשונה שלקחה את האנטי אייג׳ינג צעד אחד רחוק מדי והביאה למושג הזה פירוש משל עצמה. במקרה שלה, זה היה ממש קיצוני. בגיל 80, היא עדיין הרגישה תינוקת והתנהגה בהתאם. עם איזה כוכב טלוויזיוני שהפציע על המרקע היא לא רבה ריב רצח. ברור לכם, שלדעתה האגרה שולמה לכוכבים הטלוויזיוניים כדי לריב איתה. את כולם היא הכירה עוד בצעירותה ממרוקו. מעולם לא הבנתי את ההיכרות המוקדמת והדו שיח הקולני בלשון המעטה שניהלה מול מסך הטלוויזיה עם אותו הכוכב התורן.
התותבות הנושכות. חמתה בערה בה במיוחד כשהופיע קריין החדשות בטלוויזיה בערבית. אותו היא לא סבלה במיוחד. היא היתה פשוט אלרגית אליו. את כל הקללות המרוקאיות שקיימות במילון ״בן שושן״ היא המטירה על המסכן. לטענתה, קריין החדשות מטריד אותה מינית כל ערב באותה השעה – שבע וחצי. הוא מנסה לשדל אותה לצאת איתו לדייט, בלי בושה. בכל ערב ובאותה השעה סירבה בקביעות ובכל תוקף להיעתר להפצרותיו, תוך שהיא מתקרבת למסך הטלוויזיה הכי קרוב שאפשר, ובאיומים, עד כדי הצטלבות המבטים ביניהם ובהנפת אצבע מאשימה לעברו, צרחה: ״תתבייש לך. אני סבתא לנכדים. אין לך בושה. אני אשת איש״, גערה בו, במסכן, במרוקאית ששטפה את המסך.
נו טוב, אפשר להבין. קשה לדבר עם שיניים תותבות חלופיות בלי לירוק. גם כשהוציאה את השיניים בחושך, תמיד התבלבלה, ובמקום להניח אותן בכוס עם המים, הייתה משכיבה אותן לנוח בנעלי הבית שלה. אף פעם לא הבנתי אותה כשסיפרה לי שננשכה על ידי התותבות שלה, כשקמה לשירותים בלילה.
סבתא חנינא היתה הראשונה שהגתה את הרעיון של טלוויזיה בתלת ממד גם בלי משקפיים מיוחדים. עוד לפני שנים, היא המציאה שלא במתכוון את התלת ממד המרוקאי סטארט-אפ שלא במודע ומעולם לא קיבלה זכויות יוצרים. בכל פעם שראינו פרק בסדרת המערב הפרוע ״בוננזה״, הייתה נסה על נפשה מהסלון לחדר שלה מחשש שהסוסים שועטים לעברה. עכשיו זה ברור למה לטלוויזיה במרוקאית קוראים ״סנדוק דל עז׳אב״ או בתרגום חופשי: ״קופסת פלאים״.
ככל שסבתא חנינא התבגרה יותר, כך הרגישה יפה יותר, צעירה יותר ונחשקת יותר, גם כשהלכה והתכווצה בשיעור קומתה וכשעור פניה הפך לטקסטורת בד פליסה מקומט.
(צילום: אלבום משפחתי)
הסאטלה של סבתא. אחת הנשים המצחיקות הייתה סבתא חנינא. שמחת חיים הייתה לה ובשפע. תמיד חשדתי בה שהיא סטלנית לא קטנה. היה לה פטיש לשמחות הילולות וסאטלה חארפה. את הסיבה גיליתי רק לימים מאמי, שיחסיה עם חמותה, חנינא, היו משולים ל״בורסה״, רק עם יותר ירידות מעליות, ובינינו, סיפור אהבה בין כלה לחמותה תחת קורת גג אחת הוא לא עניין של מה בכך. אמא סיפרה שסבתא הייתה אלופה בהכנת ״שקשו בל עשוב״ (קוסקוס מהול בפירורי חשיש ו״צמחי מרפא״), שהיו מכינים לכלות ערב הכלולות, כדי לטשטש את דעתה של הכלה המאוד צעירה שחיתנו לגבר המבוגר ממנה בכמה עשורים. אז שלא תטעם מהקוסקוס ותעוף על החיים?
שגרת טיפוח ואסתטיקה היו מנת חלקה של סבתא חנינא. תמיד אחרי המקלחת, ביקשה מאחותי שתקלע לה שתי צמות בשערה. לימים הבנתי למה. היא פשוט אהבה את הלוק של הסטודנטית החיילת מלהקת הנח״ל, למרות שבעיניי, בלוק של שתי הצמות היא נראתה יותר כמו פותחת בקלפים אינדיאנית.
הפיצוצייה הביתית. סבתא גם לא אהבה לאכול בפרהסיה ובטח שלא ליד הוריי. היא תמיד אכלה בהיחבא ובלי שיראו שהיא טוחנת. במיוחד לא מתוקים וממתקים שאהבתה אליהם הייתה עזה במיוחד, מה שבכלל השאיר לה את ההרגשה של ילדה קטנה.
והיה לזה גם הסבר שהבנתי רק לימים. סבתא נורא אהבה לשמוע את אמא שלי אומרת: ״וואעליה, הלכה לישון על קיבה ריקה״. הרי ידוע, שהזקנות המרוקאיות חולות על תשומת לב בדיוק כמו תינוקות. אצל סבתא חנינא זה היה בילד-אין.
אבל, אל תדאגו לסבתא חנינא יתר על המידה. רעבה באמת היא לא נשארה אף פעם. אחרי שבדקה איתי כמה פעמים שהוריי ישנים, הייתה פותחת את הפיצוצייה העמוסה מאנצ׳יס, שהסתירה מתחת למיטתה וחילקה לנו את השלל.
סבתא חנינא ז״ל הייתה באמת מלאת שמחת חיים, לכן גם הלכה לעולמה בגיל 106. טוב. על הגיל אני לא ממש סגור. למרוקאים בגילה אין תאריך לידה מדויק. אצל המרוקאים מועד הלידה והפטירה זה כמעט תמיד בשבת קודש ולפני חג.
כל הכבוד לך, סבתא חנינא שאהבת לחיות את החיים. אין בי כעס עלייך, ההיפך. אני מעריץ אותך על זה. בואי תראי כמה סובלות הסבתות של היום בטיפול קבוע בנכדים שלהן. אני רק רוצה לומר לך, סבתא חנינא השוכנת במרומים, שאני אוהב אותך ומתגעגע אלייך מאוד. אני רק מתבאס מזה שמצאתי תמונות מכל החתונות של הנכדים שלך, ובכולן את מופיעה, למרות שתמיד התלוננת שאף פעם לא צילמו אותך. וגם שם את אוכלת. לידיעתך!
שבת שלום.
