fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

והעיקר לא לעשן כלל

"ברומא תתנהג כמו רומאי ובאמסטרדם כמו סטלן", אמרו חכמים, ואני יישמתי. על קנאביס, טוסטים ויום שישי אחד שלא יישכח לעולם. זיכרונות מאמסטרדם
(צילום: פוטוליה)
(צילום: פוטוליה)

yossi_50_blinkerאת הסיגריה הראשונה בחיי עישנתי בגיל 30. כזה אני. ״פריחה מאוחרת״ _ זה שמה של התסמונת ממנה אני סובל שנים. את מרד הנעורים שלי לא מרדתי בגיל הטיפש עשרה, מרד הנעורים שלי הופיע באיחור, כמו פצעי הבגרות שקיבלתי במתנה בשנות ה-30 לחיי. את כל מה שאחרים כבר שכחו, אני החזרתי לחיים.

וכך, בתוקף רצוני ובשל הרעב למרוד בכללים ובמוסכמות, וברוב טיפשותי, התחלתי לעשן באותם הימים. אותו לחץ חברתי להדליק סיגריה, שעוברים בתיכון ובצבא, לא עבד עליי עד שנות ה-30 שלי. אותן השנים ייזכרו לעד כתקופות הפרועות של חיי. אילולא אותן השנים, לא הייתי לומד לקח. אותן חוויות מעצימות, חזקות ומיטלטלות שעיצבו את מי שאני היום.

באותו יום שישי נחתנו באמסטרדם, עיר החופש, אני וקומץ חברים טובים. ההתנסות הראשונה שלי בעישון קנאביס. אני בחופשה, והמקום מחייב. ברומא תתנהג רומאי, ובאמסטרדם – סטלן.

נכנסנו לקופי-שופ. המקום אפלולי וחשוך גם בשעות היום. ענני עשן סמיך היתמרו מכל עבר, וריח עז של מריחואנה מילא את הבר על יושביו. מוזיקת האוס התנגנה ברקע. אנחנו בתוך האווירה.

״ברוכים הבאים לאמסטרדם", בירכתי את חבריי, ״זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״, המשכתי לברך והדלקתי את המשואה. ברוב פאר והדר ובציפייה לעונג עילאי, הדלקנו את הג'וינט. סוף סוף! איזה יופי! נחיתה רכה. פתאום התחוור לי המשפט: ״עולם ורוד רואים דרך עיניים אדומות״.

עישנו את עצמנו לדעת. סאטלה חארפה. מצב רוח מרומם במיטבו, צחוק מתגלגל, ונגיעה בכוכבים, ואז… הגיע המאנצ׳יס! חייבים לאכול. הרצון לנשנש מכל הבא ליד ואת כל סוגי הטעמים הופך לדחף בלתי נשלט. קור אימים ברחובות אמסטרדם האפורה ואבק גשם טורדני החל יורד.

שמנו פעמינו אל עבר בר שמכין רק טוסטים מכל הסוגים. ״המקום היחיד שפנוי להושיב את ארבעתכם יחד הוא על הבר״, פנה לעברנו המארח של המקום, ״מצידי, גם לשבת בשירותים״, יריתי לעברו בחזרה באנגלית משובשת, למרות שמהסאטלה הרגשתי דובר אנגלית שוטפת ברמת שפת אם. אי אפשר היה לעמוד בפני הרעב המטורף שתקף אותנו. בחיים לא הרגשתי כל כך רעב.

"זה מה שעושה הג'וינט?", שאלתי את חבריי, מרגיש שצמתי את הרמדאן, ורק לפני שעה אכלנו, וטוב יחסית. הקיר ענה לי. אף לא אחד מהם טרח לענות. אפאטיות מוחלטת. נראה היה שכל אחד מהם נכנס לסרט באיזו זווית הוא ינגוס בטוסט לכשיגיע.

(צילום: פוטוליה)
(צילום: פוטוליה)

ריח הטוסטים סחרר אותנו. על סף עילפון ישבנו ארבעתנו על כיסאות הבר הגבוהים, מחכים כאחוזי תזזית ובציפייה דרוכה שיגיע כבר הטוסט בשלום אל פינו.

שולחן מאחורינו ישב זוג כהי עור, מנשנשים בעונג רב את הטוסטים שלהם, כשפינו מזיל ריר מעליהם. ישבנו עם גבינו אליהם, ורק העיניים האדומות והסגורות למחצה של כולנו, לטשו מבט אל הטוסט החם והקריספי שנלעס בתיאבון רב בפיו של הבחור. ברגע שחברתו קמה מהשולחן אל עבר השירותים, בתזמון מדויק, התעלף אחד החברים שלנו, ובתנועה סיבובית צנח היישר לצלחת עם הטוסט של הבחור כהה העור. אני כמעט נחנקתי מהטוסט ומצחוק. צחקתי את נשמתי ובאותו הרגע לא יכולתי להגיש עזרה לחבר שצנח. אצבעותיי ננעלו על הטוסט מחשש שמישהו עלול לחטוף לי אותו מהיד אם אשתמש בה כדי לעזור לו. ידעתי גם שיש איתי מספיק גברים שיעזרו לו לקום מהצניחה אל הטוסט, אז למה לי להתאמץ? מי שלא יודע – שלא יעשן, אמרתי בליבי, תוך שאני ממשיך לבלוס בלי למצמץ. בחיים שלי לא אכלתי כזה טוסט טעים, אמרתי לעצמי בקול רם. הרטבים הכי מזעזעים, שבחיים לא העליתי בדימיוני שאהיה מסוגל לטעום מהם, היו ערבים לחיכי ברמה של מנת שף. מאנצ'יס במיטבו.

הכל רץ למולי כמו בסרט. לא ידעתי אם אני מסטול או סאחי. הבחנתי בצלחת הטוסט של הבחור כהה העור נלקחת בשבי, כשהיא מודבקת לראש של חברי המעולף, בזמן ששוטפים לו את הפנים.

אמסטרדם יפה יותר בלילה, ובמיוחד המועדונים. רקדנו אל תוך הלילה ובילינו במקומות שהשתיקה יפה להם. אנחנו כבר פה, אז שלא נהנה?

ואז, שבת בבוקר. כולם מעושנים, ורק אני סאחי באלטה. כולם צוחקים ומבסוטים ואני עם הפרצוף ברצפה. "אין מצב! אני לא מעשן בשבת", הטחתי בפני החברים שלי, "אז תאכל פטרייה, זה מותר בשבת", הם ירו לעברי, "זה מגניב, תנסה! זה רק צחוקים, אנחנו פה איתך, מה אתה דואג?".

פטריות או לא להיות? שאלתי את עצמי, פיקוח סאטלות דוחה שבת. יאללה, מגניב, אמרתי לעצמי, אני כבר פה אז למה לא לנסות?, ואז היסוס גדול תקף אותי. רבתי עם עצמי. ומה עכשיו? תעביר את השבת כשכולם בהיי ואתה עם פרצוף עצוב?

ברגע נפלה ההחלטה. ללא מורא ופחד נכנסתי לחנות שמציעה סוגים שונים של פטריות הזיה. ואת השבת הזו לא אשכח לעולם, כי באותה השבת הבנתי… שאני חייב לשתף… המשך יבוא.

שבת שלום.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות