אין כמעט צעיר או צעירה בקריות שלא מכיר את דורין מואס, אך רק מעטים יודעים שמפיקת האירועים והיחצנית החייכנית יצרה לעצמה חיים טובים ב-10 אצבעותיה ובכוחות עצמה לחלוטין.
היא נולדה לפני 30 שנה בקרית אתא, בת יחידה לאיריס ויהודה. כשהייתה בת שנתיים התגרשו הוריה, והיא, למרבה הפלא, נותרה להתגורר עם אביה. "אמא שלי לא הייתה מוכנה לילד", היא מסבירה, "היא הייתה מאוד צעירה והיה לה סוג של דיכאון אחרי לידה. היא החליטה להעתיק את עצמה לגרמניה, ארץ הולדתה, ולא ראיתי אותה עד שהיא החליטה לחזור לישראל, כשהייתי בת 10. עד אז לא ראיתי אותה.
"כמובן שכשהיא חזרה לארץ, היא ניסתה לסגור איתי פערים וזה היה קשה, הצלחנו להישאר בקשר ולהיות חברות טובות, אבל זה לא אותו הדבר. היא נפטרה לפני כשנתיים וחצי, אחרי שעברה ניתוח מורכב. לא משנה מה, היא עדיין היא נשארה אמא שלי, כי אמא זו אמא".
מואס העבירה את ימי ילדותה ללא יד נשית מכוונת. "לגדול עם אבא זה להכיר את כל הטריקים של הגברים", היא אומרת בחיוך, "זה לגדול ולהיות בחור טוב. הייתי בת~בן והייתי צריכה לנתב לעצמי את הנשיות, כי אבא שלי לא ידע איך לעשות את זה. כשהייתי קטנה לא הייתי נסיכה, הייתי משחקת כדורגל, מרביצה לילדים בשכונה, הייתי קצת אלימה.
"בתור תלמידה היו לי הפרעות קשב וריכוז, אבל במבחנים הייתי מקבלת ציונים של 100. בגלל ההפרעות, היה לי אישור כל שיעור לצאת לכמה דקות החוצה ולהתאוורר. הייתי סוג של ילדה מחוננת, אבל עם בעיות של קשב וריכוז".
במהלך כל ילדותה רקדה מואס במסגרות שונות, וכשהגיעה לגיל 16, החליטה לעבור ללמוד בתיכון לאמנויות באזור המרכז. "זו הייתה פנימייה בכפר סבא ושם הפכתי להיות בת", היא מספרת, "למדתי שירה, משחק וריקוד. למדתי שם עד הצבא. הבנים והבנות היו ביחד, וכשאת עם גברים, את מבינה, שמגלים בך עניין. יכול להיות גם שזה צמח מתוך הריקוד, אבל שם התחלתי להרגיש נשית. שם גיליתי את העצמאות שלי.
הסיפור המלא יפורסם מחר ב:"הד הקריות".
