fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שומעים אותה?

אחרי ששנים שרה רוק כבד ודיברה בשיריה בעיקר על הקהילה הלהט"בית ואהבות נכזבות, החליטה אוזי זולטק שהגיע הזמן לכתוב ולהלחין בעצמה, והפעם לעסוק בנושא שהכי קרוב אליה כזמרת כבדת שמיעה. בחודש נובמבר היא תופיע בערב גאלה במסגרת קמפיין גדול להעלאת המודעות לכבדי שמיעה וחירשים תחת המסר: "מכשיר שמיעה הוא לא דבר נורא, הנה, גם אני, כזמרת, יכולה"
אוזי זולטק צילום: אלון אלנקווה
אוזי זולטק צילום: אלון אלנקווה

זה נדיר שאדם עם לקות שמיעה יבחר במוזיקה כקריירה, אבל לאוזי זולטק מקרית אתא זה קרה. היא בת 35, וכבר שנים שהיא מופיעה כזמרת רוק כבד בעלת תדמית גותית. תמיד היו לשיריה מסרים, ואם עד כה הם דיברו על מאבקה למען קהילת הלהט"בים, אליה היא שייכת, רק עכשיו, לאחר שלקחה לעצמה פאוזה מהעבודות השגרתיות, זה קרה לה. בחודש נובמבר יתקיים ערב גאלה, לאחריו יפציע קמפיין גדול להעלאת המודעות לכבדי שמיעה וחירשים וזולטק תופיע על הבמה עם השיר "חלולה", השיר הראשון שהצליחה לכתוב ולהלחין, והוא מדבר על החוויות שלה ככבדת שמיעה.

אושרת (אוזי) זולטק נולדה בקרית אתא. כיום, רק אמא שלה קוראת לה "אושרת". כשהייתה בת 3 החלה לסבול מדלקות אוזניים כרוניות. אף אחד לא תיאר לעצמו שטיפול לקוי בדלקות האוזניים, יהפוך אותה לכבדת שמיעה, אך כשמלאו לה 18 והיא לקחה בפעם הראשונה בחייה שיעורים אצל מורה לפיתוח קול, מצאה את עצמה מבקשת מהמורה להגביר את הפסנתר. אחרי שבאודישן ל"כוכב נולד", היא הוצבה רחוק מהפסנתר ולא הצליחה לשמוע אותו, החליטה להיעזר במכשירי שמיעה, ומאז חייה השתנו.

תמיד בשורה הראשונה
את הקריירה המוזיקלית שלה החלה בדיוק באותו גיל שבו סבלה מדלקות אוזניים. "הייתי ילדה מפונקת, דעתנית", היא מספרת, "הייתי מעמידה אנשים סביבי ושרה. הזיכרון הראשון הוא שאני לובשת שמלה או חלוק של אמא שלי ועושה עם היד כאילו זה מיקרופון. זה היה בערך בגיל 5. יותר מאוחר עשיתי מחזמר לכל השכונה, הייתי בת 6 או 7, ואין לי מושג איך, אבל עשיתי את כל הדמויות".
בשל העובדה ששמיעתה הייתה לקויה, הקפידה בבית הספר לשבת תמיד בשורה הראשונה, מה שהפך אותה לתלמידה די טובה. "שמעתי שיש תחרות זמר של המועדוניות ולא הייתי קשורה לשום קטגוריה, אז התחלתי להתדרדר בלימודים, בכוונה, כדי להיכנס למועדונית. הלכתי לאודישנים ועברתי עוד ועוד שלב. בסוף, הגמר היה בפארק הירקון מול 6000 ילדים וזו הייתה ההופעה רבת המשתתפים הכי גדולה שהייתה לי עד היום, ואני השגתי אותה בגיל 11".
במשך שנים ביקרה אצל רופא מומחה, שלא המליץ על ניתוח, וזה, היא אומרת, מה שפגע בה. "אחרי 14 שנה תחת טיפולו, כשהגעתי לגיל 18 או 20, הלכתי בפעם הראשונה למורה לפיתוח קול בקרית אתא, וכל הזמן הייתי שואלת 'מה?'. היא אמרה לי שיש לה פרופסור טוב בשבילי. כשהגעתי אל הפרופסור, הוא שאל למה לא עשיתי ניתוח לפני 10 שנים. הייתי כבר בת 20 ולא היה לי עור תוף בכלל, כי הדלקות אכלו לי את עור התוף. אחרי הצבא התחלתי מסכת של ניתוחים, אבל ברגע שאת מתערבת כירורגית באוזן, השמיעה מתדרדרת עוד.
"רק לפני כמה שנים השלמתי עם העובדה שזה לא סקסי להגיד כל כך הרבה 'מה, מה'. הייתי עונה תשובות מפגרות לשאלות וחשבו שאני מפגרת או לא בסדר, כי יכולתי לא לשים לב לנוכחות של אנשים מאחוריי או מלפניי. בשלב מסוים אמרתי: 'סטופ', ושמתי מכשירי שמיעה. התאהבתי בהם, אחד הדברים הכי סקסיים שיש זה לשמוע. פתאום למדתי להכיר צלילים שאף פעם לא הכרתי כמו רוח, נשימות, את עצמי, הגבהים שלי בשירה".
בשנים האחרונות השתתפה בתוכניות ריאליטי, פיתחה את הקריירה המוזיקלית שלה והופיעה בכל מקום שיכלה. במקביל, תמיד עבדה בעבודות משרדיות כדי לממן את חייה. במוזיקה הקפידה להגיד תמיד מה היא חושבת. בשנים האחרונות היא חיה עם בת זוג והשתייכותה לקהילה הלהט"בית גרמה לה, לא פעם, לשיר את מה שהיא חושבת.

אוזי זולטק צילום: אלון אלנקווה
אוזי זולטק צילום: אלון אלנקווה

כישרונות חבויים

"אחרי שהפסקתי לעבוד, לפני כמה חודשים, פתאום גיליתי בי כישרונות חבויים. פתחתי מחסנים בעצמי והתחלתי לכתוב. עד היום, כל השירים שלי הם על פי סיפורים שלי, אבל אנשים אחרים כתבו והלחינו. לילה אחד, ירדתי מהבית בארבע לפנות בוקר, כי היו לי בחילות והתחלתי לכתוב. את השיר 'חלולה' כתבתי והלחנתי בפחות משבע דקות ברחוב, ואז קלטתי שהשיר מדבר בכלל על ההסתגלות שלי כלא שומעת בעולם של שומעים, ועל הפחדים שלי.

"אני מדברת על לעמוד מתחת למפל כשהמים נכנסים לי לאוזניים ולא לפחד מזה, כי לאנשים עם בעיות שמיעה יש פחד מוות ממים באוזניים. כשסיימתי לכתוב את השיר הייתי בהלם. זה היה ניצחון שלי והחלטתי שאני לוקחת את השיר לתרגום של שפת הסימנים, זה היה הרעיון הראשוני".
יחד עם המנהלת שלה, ליאת להט, הן יצרו קשר עם יו"ר אגודת החירשים בחיפה אתי שוורצברג. "בהתחלה אמרתי שאעשה את השיר בקטן, אפנה למישהי שתתרגם לשפת הסימנים והקליפ יהיה בשפת הסימנים. אחר כך התחלתי לחשוב גדול יותר. הלכתי למפיק המוזיקלי שלי והוא אמר לי שאם אני רוצה להגיע לקהילה ולהעביר מסר, שבתור זמרת אני יכולה לשיר עם מכשירי שמיעה, אני צריכה לעשות את זה בגדול. הבנתי שצריך לעשות קמפיין ולפנות לעמותות כמו 'בקול' ו'שמע'.
"כשהייתי בת 14 התנדבתי בעמותת 'שמע', אני זוכרת את זה עכשיו, אבל כל השנים שכחתי מזה לגמרי. כל השנים כששרתי, לא התייחסתי לכבדות השמיעה שלי, לא רציתי שיתעכבו איתי על זה, ואז קלטתי שאפשר לקחת את זה למקום אחר. הרי אני אוהבת בשירים ובאמנות שלי להעביר מסרים, להעצים ולשמח, אז לקחתי את זה ותיעלתי את זה למקום הגדול".
ביחד עם להט, קבעה פגישה שנייה עם שוורצברג, בה אמרה לה זולטק, שהיא רוצה לעשות קמפיין גדול. מתוך עניין שאלה איך העמותה מקבלת תרומות והבינה שזה הכיוון. "הייתי בכנס חירשים והיו לי דמעות בעיניים. התרגשתי מזה שיש להם תקשורת בינם לבין עצמם, התבאסתי שאני לא יודעת את שפת הסימנים. הגעתי הביתה, נכנסתי לסרטונים של אגודת החירשים והחלתי ללמוד סימנים. כשישבנו עם אתי, ראיתי על היד שלה סימן של רוקנ'רול שהיא הוסיפה לו אגודל. שאלתי אותה מה זה אומר, והיא אמרה שזה 'אני אוהב אותך' אוניברסלי. כמובן שעשיתי את הקעקוע והוספתי לאגודל כבל של מיקרופון, כדי לחבר את המוזיקה לעולם של החירשים".

הולכת בגדול
זולטק ממש נכנסה לעניין והחליטה להפיק ערב גאלה לתרומות. "אני לא אוהבת דברים קטנים, אז החלטתי שאופיע עם הלהקה שלי ואביא את הצ'לנית המפורסמת נועה איילי וכנר ותהיה לי מקהלה של שמונה אנשים על הבמה. המפיק המוזיקלי עומר למפר עושה את ההפקה המוזיקלית בהתנדבות עם חברי הלהקה שלי, נגן הבס גיא שוורץ, המתופף אבירם זאבי והגיטריסט טל מור".
ערב הגאלה יתקיים בתחילת נובמבר בבית אגודת החירשים בחיפה. זולטק אהבה את העובדה שלמבנה יש שתי קומות ובכל קומה אולם גדול והחליטה להשתמש בשניהם. "בקומה הראשונה תתקיים קבלת הפנים, יהיה בופה ושף מפורסם או שניים. בקומה הראשונה תהיה גם ההצגה "חשמל", בכיכובם של רונית נוביק ואייל גראד. באולם השני יתקיים החלק השני של הערב, שיכלול הופעה של זולטק, במהלכה היא גם תספר את הסיפור האישי שלה. בנוסף אליה יופיעו אמנים מפורסמים נוספים בהתנדבות.
"כשלא כתבתי שירים, לא התחולל בי כלום מבחינת הנפש, הייתי שלווה. ברור שתמיד היה לי חיבור לקהילת כבדי השמיעה והחירשים, אבל אף פעם לא נגעתי בזה במוזיקה שלי, תמיד נגעתי באהבה נכזבת ובעולם הלהט"ב. נגעתי בקצת יותר צהוב. ברגע שכתבתי על זה שיר, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עוצמתי, כי זו השליחות שלי. אין לי מושג למה זה קרה עכשיו, המובטלות הזו עשתה לי אולי לא טוב בכיס, אבל עשתה לי הכי טוב בנשמה, כי גיליתי דברים כמו להלחין שיר עם אקורד ג'אזי. המפיק שלי היה המום שאני מוציאה מהראש שלי בצורה כזו. הוא אמר שאפילו יוצאי בית הספר למוזיקה רימון לא עושים כך. רציתי להראות שאני כבדת שמיעה, כי אם אני מורידה מכשירים אני לא שומעת מלא, אבל עושה מוזיקה ועושה חיבור בין מוזיקה לכבדות שמיעה, ואומרת 'אז מה, אל תעצרו'. זה הכוח שלי. אני לא חושבת שזו הייתי אני ללא בעיות השמיעה, כי אם לא הייתי עוברת ניתוחים וצוברת כעסים על ההורים שלי ועל מערכת הבריאות, לא הייתי הופכת להיות אני. ההורים שלי תמיד כעסו על עצמם שלא לקחו אותי לניתוח, ורק בגיל 20 כשהם הבינו שאני חייבת ניתוח, זה כבר היה מאוחר מדי, נעלמה השמיעה וזהו".
אולי זה הגיל והתובנות שהוא מביא איתו, אולי זו העובדה שפתאום מצאה את עצמה מובטלת כמה חודשים, אבל המצב החדש הביא לזולטק רוחות של שינוי. "אני אמנם נראית בת 20, אבל בהחלט מתחברת לגיל שלי בשירה, בכתיבה, במוזיקה וגם בלבוש. כל העטיפה שלי עומדת להשתנות, יהיו לי פחות דיסטורשן בשירים ויותר מלודיות. המטרה היא לנקות ולעדן וליצור רוק פופולרי יותר. במשך שנים עשיתי רוק ישראלי ואחר כך שמתי על עצמי גיטרות ורעש, עד שהמפיק שלי אמר לי שיש לי קול כל כך גדול, שאני לא צריכה את כל הרעש מסביב. אם הוא היה אומר לי את זה לפני שנה הייתי אומרת 'מה פתאום', כי תמיד שמו אותי במשבצת של המטאל והגותי, וזה לא נכון לי. אני צריכה את המיינסטרים ולשם אני הולכת עם הלהקה שלי, נעשה דברים גדולים בארץ".
העובדה שהצליחה לכתוב ולהלחין הביאה אותה לנצל כל זמן פנוי של השראה כדי לכתוב והיא כבר הצליחה לצבור 12 שירים. "זה פשוט פתח לי צוהר, בעיקר לנפש. אני מאוד רוצה להעלות את המודעות לכבדי שמיעה וחירשים, בעיקר בקרב צעירים. נמאס לי כבר ללכת לחנויות של מכשירי שמיעה ולראות עלונים של זקנים, די מספיק. אני יכולה להבין למה אנשים צעירים לא רוצים לשים מכשירי שמיעה ואני יכולה להבין היום להבין למה אני לא רציתי. כי נבהלתי. היו לי משקפיים ואמרתי לעצמי שעם המכשירים יהיה רק חסר לי מקל הליכה, וגריאטריה זה כאן. חשוב לי להעביר הלאה את המסר ושיתחולל שינוי, כי יש צעירים שלא שומעים ומחביאים את זה ולמה? הם הרי יכולים לחיות טוב והשמיים הם הגבול".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות