בשל אילוצי זמנים מכל מיני סוגים, הכתבה הזו נכתבת לאחר שבועיים בהם הפועל חיפה הספיקה לנצח בליגה את מכבי נתניה ולהפסיד בגביע להפועל עכו, ולפני המשחק נגד הפועל ת"א, שאת התוצאה שלו אתם כבר יודעים. כל מה שאני יכול לכתוב עליו כבר שייך להיסטוריה הרחוקה. לצערנו, יש בהיסטוריה הזו תוצאה אחת משמעותית במיוחד ללא קשר לכל השאר.
המסע להגנה על תואר מחזיקת הגביע נפתח והסתיים ביום חמישי עגום אחד בחיפה. מסתבר שאת כל מזל הגביע האדומים בזבזו על הקמפיין יוצא הדופן שהסתיים בזכייה, והפעם הדגימו איך זה נראה ביום שכלום לא הולך בו. הפועל חיפה לא נראתה כמו מחזיקת תואר גאה שבאה נחושה להוכיח שהיא רלוונטית גם השנה. הבעיה לא הייתה בהרכב, כל קבוצות ליגת העל שילבו מחליפים במשחקים מול קבוצות מליגות נמוכות ושרון מימר דווקא הרכיב כמעט את כל שחקני ההרכב הכשירים שלו, אלא בגישה.
חטא היוהרה
ההפסד לעכו התחיל 11 ימים לפני כן, בדקה ה-87 של הניצחון על הפועל רעננה. בדקה הזו, כאשר התוצאה הייתה 0:3 להפועל, גל אראל בזבז זמן דקה שלמה על מנת לקבל את הצהוב החמישי שלו העונה, במטרה להחמיץ את משחק הגביע ולא משחק ליגה בהמשך הדרך. בין אם זו הייתה הוראה שהוא קיבל, או החלטה שלו בעקבות הפנמת רוח המועדון באותו הרגע, ההחלטה הזו העבירה מסר מאוד ברור: הפועל חיפה לא סופרת את הפועל עכו ויוצאת מהנחה שיהיה לה משחק קל.
תחושת הזלזול המשיכה בדיווחים בתקשורת עד למשחק ובמהלכו, דיווחים שהתמקדו ברצון לשלב את ניסו קפילוטו לכמה דקות (כי ברור שיהיה גרבג' טיים) ובכך שמימר ינצל את המשחק הזה כדי לתת דקות לשחקנים שלא מרבים לשחק. שוב, כל המאמנים עושים את זה במשחק כזה, השאלה היא איזה מסר הם מעבירים לשחקנים שלהם.
חוסר הניסיון של שרון מימר בסיטואציות מהסוג הזה בא לידי ביטוי ביום חמישי שעבר. אדגיש שוב שמימר שינה לטובה את העונה הזו ועושה רושם של מאמן מוכשר מאוד, ושהדבר הכי טוב שקרה להפועל חיפה השנה היה שניר קלינגר עזב אותה כשהראש שלו במקומות אחרים, לפני שאטען שלקלינגר זה כנראה לא היה קורה. בשנה שעברה הוא דאג להעביר ללא הפסקה, בתקשורת ובשיחות עם השחקנים, מסרים שקשורים לצורך לקחת כל יריבה ברצינות ולהישאר עם הרגליים על הקרקע. זה עבד.
בנוסף לכך, הסגל הנוכחי של האדומים זקוק ליותר הכוונה מאשר הסגל של שנה שעברה. שחקנים כמו נס זמיר, בן אז'ובל וגיא חדידה נראו נהדר בשבועות שקדמו למשחק הגביע, אבל גם להם אין ניסיון בסיטואציה כזו, בה הם מגיעים כפייבוריטים ברורים מול יריבה מתגוננת וצריכים להתמודד עם הלחץ שנוצר כשהגול הראשון לא מגיע, ולאחר מכן כשסופגים.
לכן, האכזבה היא יותר מהשחקנים הוותיקים שנבלעו באווירת חוסר התפקוד הכללית ולא הצליחו לסחוב את הקבוצה קדימה. דור מלול וגילי ורמוט בקושי הורגשו, גבריאל תאמאש ניהל את משחק ההתקפה יותר מכל אחד אחר, אבל שוב אחראי על רגע של חוסר תשומת לב בהגנה, שוב שער קריטי שהפועל ספגה כאשר הוא מאבד את השחקן היחיד של היריבה שנמצא ברחבה. גם לנס זמיר יש חלק גדול בשער: הוא חזר להגנה עם המגן הימני של עכו, אך ברגע שזה הטעה אותו הוא פשוט נעמד ואפשר לו להגביה בנחת עם הפאלש.
אז מה עכשיו?
כאמור, אני לא יודע איך נראה המשחק שאחרי ההדחה מהגביע. אכתוב עליו בשבוע הבא, יחד עם המפגש המסקרן מול בית"ר ירושלים וקלינגר ביום שני. בכל מקרה זה היה משחק חשוב מאוד מכמה סיבות: גם כי הוא יכול להתוות את כיוון המומנטום לאחר ההדחה מהגביע, גם כי הוא יכול להרחיק מאוד את הפועל חיפה מהתחתית, או לקרב אותה בחזרה לשם וגם כי יש לו משמעות חשובה בחזרה של תחושת הבית.
שווה להתעכב על הנקודה האחרונה. הפועל חיפה לא ניצחה משחק בית מאז שהביסה את נתניה במחזור הראשון. חלק גדול מזה קשור למקריות: רוב המשחקים שלה היו בחוץ, היא הייתה במשבר וכשהחלה לצאת ממנו ארחה את שלוש הקבוצות הטובות בליגה (מכבי ת"א, בני יהודה והפועל ב"ש). אבל לפעמים רצף שרובו מקרי יכול להתפתח לסימפטום ולהוסיף לחץ על משחקי הבית, בהם גם הקהל יודע להלחיץ את השחקנים.
לשמור על הבית
הסיבוב השני יקום וייפול על משחקי הבית. לאחר הפועל ת"א, יגיעו בהמשך הסיבוב משחקי בית מול הפועל חדרה, מכבי פ"ת, קרית שמונה, אשדוד, מכבי חיפה ורעננה. האדומים בהחלט יכולים לנצח חלק גדול מהמשחקים האלה. לאחר ההדחה מהגביע, נותרה להפועל חיפה מטרה מרכזית אחת: פלייאוף עליון. לפי היכולת של האדומים בסוף הסיבוב הראשון ולוח המשחקים בסיבוב השני, זו בהחלט מטרה ריאלית. העפלה לפלייאוף העליון שנה שנייה ברציפות תיצור תחושת המשכיות של תהליך חיובי. זו משימה חשובה ביותר.
אם ההדחה מהגביע לא תיצור מומנטום שלילי, היא תוכל אפילו לסייע לאדומים במטרה. כמעט כל קבוצות ליגת העל עברו שלב וישחקו לפחות עוד משחק אחד בגביע, חלק ישחקו עוד כמה משחקים. סביר שבחלק מהמקרים הפועל חיפה תפגוש יריבה שמגיעה כמה ימים אחרי משחק גביע, לפעמים אחרי הארכה, לפעמים כשהיא מאוכזבת או נמצאת בנפילת מתח. בני יהודה ניצלה את ההדחה המוקדמת שלה בשנה שעברה כדי לתקוע יתד בפלייאוף העליון, השנה היא מרוויחה את פירות ההמשכיות. זו צריכה להיות המתכונת של הפועל חיפה.
תוך כדי כך, חודש ינואר מגיע ואיתו פתיחת מועד ההעברות. ליואב כץ ומימר אמורות להיות כמה משימות מרכזיות. הראשונה היא לקבל החלטה בנוגע לארנסטס שטקוס, שנכון לזמן בו אני כותב המגמה המסתמנת היא להשאיר אותו, לקוות שקבוצות אחרות ימצאו שוערים אחרים ולהמשיך להציע לו חוזה. המשימה השנייה, שלא קשורה לינואר, היא לקנות את כרטיס השחקן של בן אז'ובל, שבשבועות האחרונים מבצע מהלכים של חלוץ גדול וכנראה כבר עכשיו שווה הרבה יותר מהמחיר שכץ ישלם עליו.
בכל מה שקשור לרכש, עדיף להתמקד באיכות ולא בכמות ולהביא רק שחקן-שניים התקפיים. השאלה אם אחד או שניים כנראה תלויה ביכולת לשחרר את אלי אלבז ו/או רועי שוקרני, אולי גם בצפי החזרה של אלמוג בוזגלו, ובהזדמנויות שייווצרו. התחושה היא שלא מעט שחקנים מעניינים הולכים להתפנות בינואר, ויהיה גם מקום לעוד זר.
