קשה לי להודות, אבל אני שקרנית.
את השקר הפכתי למקצוע. יש לי צידוק קלוש: הוא משרת את המדינה שלי.
יש לי צידוק נוסף, מוצלח ממנו: השקר מאפשר לי לחיות חיים גדולים מהחיים. חיים שבלעדיו לא היה לי סיכוי לחיותם.
הצרה היא שמרוב שקרים אני מתבלבלת. אני לא זוכרת מתי הם מתחילים ואיפה הם מסתיימים.
והכי גרוע –
גם כשאני דוברת אמת מקננת בי תחושה כבדה של אשמה: שבעצם אני עדיין משקרת.
במילים אלה מתמצתת גיבורת ספרו החדש של הסופר והעיתונאי יצחק לץ, "כתף להניח עליה את הראש", את הדילמה הגדולה של חייה החדשים. יש לה סיבות טובות להרגיש כך: בגיל 47 היא שינתה את אורח חייה בין לילה. מאמא לשלושה ילדים עם קריירה של מהנדסת בחצי משרה, שנעה בעיקר במשולש שבין תל אביב, רמת גן וגבעתיים, היא הפכה לסוכנת נועזת של המוסד הישראלי ונשלחת מטעמו בזהות בדויה לטהרן. לא פחות. ולמה כל זה? כדי להציל את משפחתה ואת בעלה מקריסה כלכלית. כן, כך בדיוק, בחיים כמו בחיים.
"כתף להניח עליה ראש" הוא רומן מתח פסיכולוגי המגולל את סיפורה הבלתי ייאמן של ד"ר עמליה תבורי, אשה-סופה עם פתיל קצר. בפן אחד שלו הוא מדבר לגברים, על שום העלילה המודיעינית-בלשית פתלתלה וסוחפת שלו, שאינה מאפשרת לחובב הז'אנר לעצור אפילו לרגע כדי לקחת אוויר. בפן האחר שלו הוא דווקא ספר נשים מובהק, כי הגיבורות האמיתיות שלו הן נשים בנות לאומים שונים – ישראלית, שוודית ואיראנית – שנקשרות זו לזו באחווה האופיינית לנשים.
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטה של סוכנת המוסד. היא מתארת בפרטי-פרטים, תחושות ומחשבות שרק נשים יכולות לתאר. אתגר לא קטן לסופר שהוא גבר. הספר מגדיר מחדש את המושגים נאמנות, בגידה, אויב וחמלה, ומתוך כל אלה עולה דמותה של אשה רגילה שהחיים הפכו אותה לגדולה מהחיים, אשר מוכנה להקריב את חייה למען מדינתה, אך אינה מוכנה להקריב אותם למען חיים ללא אהבה.
היה קשה להיכנס לעורה של אישה ולכתוב בלשון נקבה?
יצחק לץ: "הקושי אינו רלוונטי. התוצאה דווקא כן. מהתגובות האוהדות הרבות שאני מקבל עולה שהצלחתי. נשים שקראו את הספר מספרות לי שהן אינן מאמינות שגבר כתב את הספר. לדעתן גבר אינו מסוגל לתאר תחושות של אשה ברמת דיוק גבוהה כל כך. זו מחמאה כמובן".
בספרך מתוארים בפרוטרוט חיי היום-יום של סוכנים של המוסד והסי.אי.איי האמריקאי בבירת אירן, כולל גילויים חדשים של שיטות עבודה. יש לך קשר כלשהי לעולם הביון?
"מה פתאום".
ולמוסד?
"בחיים לא! אני סופר ועיתונאי. לא מרגל".
אז מאיפה המיידע המפורט?
"מתחקירים".
גם טהרן מובאת בצורה מפורטת ודומה שרק מי שביקר בה יכול לתאר אותה כך, כולל קיצורי דרך ושמות ותפריטים של בתי קפה. ככל שאתה יכול לספר, היית בטהרן?
"חד משמעית לא! כל המידע מתחקירים".
קשה לי להאמין לך.
"את יודעת? כך אמר לי לאחרונה חבר אישי טוב שלי. הוא מלווה אותי מקרוב ויודע שלא הייתי בטהרן. שהרי גם שום ישראלי אינו יכול להיכנס אליה. ובכל זאת לאחר שקרא את הספר הוא צלצל אליי ואמר: 'איציק היקר סלח לי, אני כבר לא כל כך בטוח שלא היית שם…".
יצחק לץ, 61, איציק בפי חבריו, מתגורר בישוב קהילתי קסום בעמק יזרעאל עם רעייתו, חיה, מורה מוערכת למתמטיקה המלמדת במכינות של מכללה האקדמית עמק יזרעאל. חיה עשתה לאחרונה הסבה מקצועית והיום היא מעצבת פנים עם טאצ' אישי מיוחד. ילדותו עברה בבת ים ואת רוב ימיו כילד עשה על חוף הים. יש לו שני ילדים: יונתן-ג'י, שחקן ויוצר סרטים מוכשר שלמד בבית צבי והיום מפיק ומביים קליפים; ורונה, בוגרת מכון וינגייט, מדריכה טיפולית מוסמכת באמצעות רכיבה על סוסים.
לפרנסתו מעביר יצחק לץ סדנאות כתיבה פופולריות ברחבי הצפון. הסדנה הקרובה תיפתח במתנ"ס בגין, ברמת בגין בחיפה.
יצחק לץ היה במשך שנים עורך בכיר וכתב מגזינים. בין תחנות חייו – מעריב, חדשות ז"ל, הארץ, גלובס ומקומונים. במוספי השבת הוא הרבה לכתוב על ענייני מודיעין. מכאן, לדבריו, חומרי הרקע לספריו.
לפני שנים אחדות פרסם את הספר "אין אשה בלי אש" שיצא לאור בהוצאת "כתר", היה רב מכר ואף עובד על ידו למחזה שנרכש על ידי תיאטרון הקאמרי. לקראת ראש השנה יופיע ספרו הבא, "לא בגדתי", ובמרכזו עלילה מודיעינית פתלתלה הקשורה לשייטת הצוללות הגרעיניות של חיל הים. ספר זה, כמו ספרו "כתף להניח עליה ראש", יוצא בהוצאת "פרדס" האיכותית מחיפה.
בימים אלה שוקד לץ על תחקיר לספרו הרביעי. תחקיר זה, כמו קודמיו, מגלגל אותו על פני אירופה. כל ספריו עוסקים בריגול מהצד האנושי הבלתי צפוי של החיים. במרכזם אנשים רגילים, שבגלל אירוע מכונן בחייהם נאלצים לפעול באופן בלתי רגיל.
גיבורת "כתף להניח עליה ראש" מתאקלמת מהר בתפקידה החדש בזהות בדויה בלב קן הצרעות שבטהרן. אף שכל יום יכול להיות היום האחרון בחייה, כפי שהיא מעידה בעצמה, היא מנהלת חיים רגילים לגמרי, כולל קשרי ידידות עם משפחת שלטון איראנית והתאהבות בבחור איראני צעיר, עד הסוף המפתיע מאד שאותו איש אינו יכול לנחש במהלך הקריאה ואותו נשמור כמובן לעצמנו.
מאיפה הרעיונות?
"הרוב הם פרי מוחי הקודח והשאר מסיפורים ששמעתי בימים שהייתי כתב של מוספי השבת של מעריב וגלובס. ראיינתי לא מעט פורשים מהשב"כ ומהמוסד. הם עברו למגזר העסקי והקימו חברות אזרחיות שנשקו לתחומים שבהם עסקו במהלך שירותם, כמו אבטחת מידע, איתור נעדרים ומודיעין עסקי. בין לבין שמעתי סיפורים וחוויות. כמובן ללא כל פרטים מזהים של מקומות ואנשים. האירועים שבהם השתתפו לא עניינו אותי. האנשים הם שעניינו אותי. אנשי מודיעין בתפקידי שטח הם אנשים מיוחדים, עם מנטליות מאוד מסוימת ונורמות התנהגות שונות. הם חיים במציאות שונה משל האדם הרגיל. אלה אנשים שרגילים לחיות בתחפושת ולהחליף פרצופים כמו גרביים ובעיקר לומדים לחיות עם סכנת מוות על בסיס יומי יומי – ואז לחזור לחופשת מולדת קצרה בארץ כדי להיות עם המשפחה ולהתנהג כאילו כלום. זה מה שריתק אותי".
אם כך יש להניח שהעלילה ב"כתף להניח על ראש" אינה משוללת אחיזה באירועים אמיתיים, כפי שכתבה על ספרך מבקרת הספרים של "גלובס".
"אין לי מושג למה היא התכוונה. הפרשנות על אחריותה בלבד".
אתה פריק של ספרי בלשים? סרטי מתח?
"ההיפך הוא נכון. אני מעדיף לקרוא שוב ושוב ספרים ישנים שהעשירו את חיי פעם ומרגשים אותי גם היום. בקולנוע ובטלוויזיה אני מתבייש לומר שהעדיפות המובהקת שלי היא לסרטים רומנטיים. סרטי מתח פשוט מפחידים אותי".
אשכרה.
"אשכרה".
עוד רגע אנחת.
טהרן.
אני מפחדת.
אין יום שאני לא.
האם יהיה זה רציני לקבוע שסכנת חיים על בסיס יומיומי היא מתכון מנצח לעור פנים חלק ולגזרה אטרקטיבית?
אני בת 53, נראית 43, מרגישה 33, חיה כמו 23.
מכל עבר נשלחים לעברי מבטים חומדים.
אי אפשר לטעות במה שהם אומרים:
– את אשה יפה.
– את סקסית.
– בשמחה היינו נכנסים לך לתחתונים.
החרמנות שלהם משעשעת אותי.
"למענם" אני מעבירה יד איטית על אחוריי.
אלא שלא אותי הם חומדים, אלא "אותה".
"היא" אחד מאלף הפרצופים שלי.
אני מחליפה אותם כמו בגדים.
מתאימים-לא-מתאימים.
פעם אני זו ופעם אני אחרת.
זה מה שמאלצים אותי לעשות החיים החדשים שלי. חיים שתמיד חלמתי לחיות.
בגדים של ארמני, בשמים סיסלי, תכשיטים ברברי, מעילים גוצ'י, תיקים לואי ויטון, ארנקים פנדי, נעליים רק של אלברטו פרמני.
אני נכנסת ויוצאת מחנויות מותגים פטורות ממכס בנמלי תעופה באבו דאבי, פריז, קטאר ואיסטנבול, יותר משביקרתי אי פעם בעזריאלי או בדיזנגוף סנטר.
אין לי שובע ולכרטיס האשראי שלי אין תחתית.
מסעות הרכש מעסים את גופי מבפנים ומאפשרים לי לצלוח את החיים הכפולים שבראתי לעצמי.
אין לי אשליות. מי כמוני יודעת שחיי החדשים תלויים על חוט השערה. עוד רגע, עוד שניים, וכל זה עלול להתפוגג. אני מתוחה עד הקצה. בכל אדם אני רואה אויב, בכל מכונית אני מגלה מעקב, מאחורי כל קיר מסתתר מיקרופון, כל מצלמת אבטחה מכוונת אליי, כל שוטר מחפש אותי, כל רחש הוא הרחש שלפני ההסתערות עליי.
אז פלא שאני מרגישה מה שאני מרגישה?
פחחחחד מווות".
(פרק מהספר)
עבודתו העיתונאית והספרותית של לץ "גלגלה" אותו לעיתים קרובות לפינות שונות על פני הגלובוס, בעיקר לאירופה. באירופה "גילה" את מה שיהפוך לימים ל"שריטה" של ממש: שיטוטים אינסופיים ברכבות מקצה אל קצה ללא מטרה, מספרד ופורטוגל בדרום ועד פינלנד ונורבגיה.
לץ: "יותר מ-30 שנה אני יוצא כל שנה-שנתיים לבדי למסע רכבות באירופה שנמשך שלושה-ארבעה שבועות. אורז תרמיל קטן, אומר יפה 'שלום' למשפחה, ויוצא למסע חוצה גבולות. אני פשוט משוטט לי לבד, ברגל וברכבת, ללא יעד מוגדר. ביום אני מטייל ובלילה ישן בישיבה ברכבת, כדי לחסוך כסף. במסעי אני פוגש אנשים זרים. מתפתחת שיחה. אני יושב מולם שעתיים-שלוש ולפעמים לילה שלם ושומע סיפורים אישיים, מאוד אינטימיים, שאי אפשר להמציא. ואז 'שלום שלום' וכל אחד פונה לדרכו".
אתה מקליט?
"לא. זוכר. בתחנה הראשונה יושב בבית קפה על קרואסון בחמאה וכותב הכל בפנקסי הספירלה שלי שלא אשכח".
אתה אוהב לכתוב.
"הכתיבה ממלאת אותי. היא ייעודי בחיים והיא הסיבה הכי טובה שיש לי כדי לקום מחר בבוקר, מלבד משפחתי כמובן. אני לא יודע איך חיי היו נראים בלעדיה. היא מתכון מנצח לחיי אושר. מה אומר לך, כדאי לך לנסות…".
לקריאת הפרקים הראשונים של הספר חינם ולצפייה בטריילר על הספר, היכנסו לאתר: www.latzbooks.com
