מאת יוסי ויצמן
סבתא שלי ז״ל, אִיזָה שמה. רציני, זה השם שלה. תמיד ניסיתי להבין את משמעות שמה. אפילו ניסיתי גימטרייה, אך ללא הצלחה. אין מצב לכתוב "עיזה", כי אז היא בכלל תרצה פעמון. אִיזָה, וזהו. זה השם. למה לעצבן מרוקאית יותר ממה שהיא? מה רציתם שיקראו לה מרגרט או דיאנה?
כל מרוקאי מלך. סבתא אִיזָה נולדה בעיר ווארזזאת, שזו עיר הסרטים במרוקו, משהו כמו המערב הפרוע, רק שהמוזיקה שם היא לא קאנטרי אלא יותר אנדלוסית. סבתא אִיזָה בתפקיד השריף. כן, היא חיה בסרט. הייתה חייבת להצדיק את מקור מוצאה. בעצם, זה משהו שיש לרוב המרוקאים בגנים, ולא חשוב מאיזו עיר במרוקו הם.
כידוע לכם, כל מרוקאי שתשאל אותו על משלח ידו במרוקו, תגלה שהוא קשור בדרך לא דרך לחצר המלך. גם אם היה שוער בארמון המלך, לילדיו הוא סיפר שהוא היה מספר 2 ברשימת המפלגה של המלך בבחירות האחרונות. מסקנה, וכאן אני משנה את הטוויסט בעלילה: יהדות מרוקו כולה התרחשה בחצר המלך. שלא יספרו לכם על גטאות. שטויות. הם חיו בסטייל ורמה מאוד גבוהה. עניים??? למי לא היו שלוש משרתות ויועצת פדגוגית, נהג, חייט וסנדלר פרטי, שגם עיצב ל-Bata, שזה הגוצ׳י המרוקאי, שעיצב למלך, כמובן.
עכשיו אתם מבינים למה עד היום אנחנו המרוקאים חיים בסרט? ולא רק סבתא אִיזָה.
סבתא אִיזָה הייתה אישה חכמה מאוד, חזקה ומודעת. לא כמו היום, כשכל אחת קונה עוגה בקונדיטוריה, שמה בכלי חד פעמי, מעלה לפייסבוק, וכולם מגיבים לה: ״אשת חיל״. סבתא שלי הייתה באמת אשת חיל, כמו בתוכנית הטלוויזיה בערבית ״מראה אל-עג׳יבה״. גם הלבוש של סבתא שלי היה כמו של ההיא מהתוכנית – בגד גוף צמוד, אדום-כחול וטליה של דוגמנית צמרת 90-60-90. במרוקאית זה טיפה יותר רחב, אבל עדיין. ההבדל הממש דקיק הוא שסבתא שמה מטפחת (ולא כתר) ושבעה צמידי זהב (חובה סט!) מרעישים, שכולם ישמעו שהיא מגיעה. אז עוד לא היו התראות בפייס.
סבתא שיק. הסטייל של סבתא ניכר עוד כשעלתה לארץ ובחרה להתיישב ברעננה. הגברת עלתה לארץ שנים אחרי שההורים שלי כבר גרו בשכונת ״היוקרה״ דאז, מגדלי ״מעברת שפרעם״. "אווווהההה (לא יאומן כי יסופר – בתרגום סימולטני ממרוקאית), בחרתם לגור בוואחד חור", הייתה אומרת לאמא בשיחה מהטלפון הציבורי.
היא הייתה אחת התופרות הכי הוט קוטור, שכמובן תפרה את בגדי המלך החדשים, ובמקום עבודתה בעיר מגוריה עלתה לגדולות והפכה לתופרת הראשית במפעל בדים נחשב ברעננה. אחת לחודש הייתה מגיעה אלינו להשקת הקולקציה. הראשונות שזכו להציג היו שתי אחיותיי הגדולות, שנבחרו לפרזנטוריות שלה. הן קיבלו ממנה מעין בגד שנראה הכלאה של כפתן וקימונו. הסרט "ברוס לי", שכיכב אז בקולנוע שביט (כן, פעם היה קולנוע כזה בקרית אתא) היה להיט, וההשפעה של הסרטים על הילדים הייתה ממש מוחשית. תמיד, אבל תמיד, כשאחיותיי לבשו את יצירת המופת של סבתא הן הלכו מכות קראטה בהשראת הבגד. עד היום אחות אחת עושה פיזיותרפיה בקופת חולים לין, והשנייה אחרי החלפת ברך. נו, מה כבר היה לעשות באותם הימים? או ללכת מכות או לשחק בחמש אבנים או בשבע אבנים או אפילו לקבל אבן בראש. מה לעשות? המלך אמר!
חוץ מלהשליט סדר מופתי ברחוב שסבתא גרה בו, בתוקף תפקידה כשריף בשליחות מלך מרוקו, היא גם ידעה להוציא עין הרע לכל דורש. שמה הלך לפניה גם מחוץ לרעננה. מי לא הגיע אליה לטקס הוצאת העין הרע. לא מעט סלבס נמנו עם קהל לקוחותיה. גם משה דיין עבר אצלה טיפול. במקרה שלו, היא פישלה. היא הוציאה לו את העין לגמרי.
הנדר של סבתא. באחד מימי החופש הגדול נסעתי לסבתא. בלילה עליתי לישון רק עם שורטס מג'ינס ובלי תחתונים. כשהשלפוחית נתנה את אותותיה עם בוקר, אני עדיין בערפול חושים, קמתי, מדדה לשירותים. מסיים את סאגת הטלת מימיי, מנסה לרכוס את הרוכסן, כשאני חצי רדום, ואופססס… כמו בחלום רע, גם ציפור השיר נלקחה בשבי הרוכסן. ברור לכם שכל הרחוב התעורר לשמע צרחת המואזין שבקעה ממני.
איזה צדיק סבתא לא העירה משנתו וביקשה שיעזור. התפילות המשיכו כל היום. וסבתא, שהייתה עולה די חדשה בארץ, לא ידעה שאסור להעיר צדיקים בין שתיים לארבע. הם נחים צהריים. במרוקו לא שמעו על סיאסטה. מה היא לא ניסתה לשים על הרוכסן כדי שציפור השיר שוב תוכל לעוף. את כל השבת היא שמה שם – שמן זית, שמן שעבר ביקור בקברי צדיקים, שמן ששמרה מהחנוכייה במרוקו וכמובן מרקחת של סוגי תבלינים. נשאר לה רק להכין ביצים קשות.
ואז… נשאה את עיניה לשמיים ונדרה נדר: "רבי שמעון בר יוחאי, אני קוראת לך, אם הרוכסן ישתחרר, אני אביא את הנכד אליך ונעשה אצלך הילולה". כמובן שהשתחרר מיד.
יום ההשתטחות הגיע ואיתו יום הדין. חייבים לנסוע עם סבתא לקבר הצדיק כדי לקיים את הנדר.
בדרך לצדיק. עלינו לאוטובוס. סבתא התיישבה מאחורי הנהג מצוידת בצידנית עמוסה כל טוב, כי להשתטח בלי אוכל, זו לא השתטחות, וכמובן שמלאכת הגיז׳דור קשה יותר על קיבה ריקה, מה גם שבמקרה הזה התפילות לא ממש מתקבלות. אני התיישבתי בסוף האוטובוס, כי צפיתי את הנולד.
בשעה 10:00 בבוקר, ולא חשוב המיקום או המיקוד, סבתא חייבת לאכול, ויהי מה, וכאשר יגורתי בא לי. "טו… טו… טו… טו… קול ישראל מירושלים, השעה 10:00, והרי החדשות מפי שמירה אימבר״. האות ניתן, וטקס פתיחת הצידנית התחיל. ריח חריף של מטבוחה, קציצות בשר, עופות, דגים וכמובן החמין שנשאר משבת התפזר לו בכל חלל האוטובוס. לנוסעים המרוקאים נפתח התיאבון, השאר התעלפו או נפחו את נשמתם. סבתא אִיזָה לא ראתה את המתרחש סביבה. שלפה חצי כיכר לחם שחור, מרחה את המטבוחה, הוסיפה את הקציצות, דפקה את הביצה הקשה על לוח הפלסטיק שמאחורי מושב הנהג, קילפה, פרסה את הביצה והוסיפה לסנדוויץ' מהסוג שרואים רק בפרסומות.
וכמו במעמד הר סיני, דממה השתררה. שקט מופתי ומתוזמן כהלכה. סבתא הרימה את הכריך העסיסי באוויר, הסתובבה כאחוזת התקף אפילפטי ושאגה לעברי במבטא מרוקאי כבד: יואווושששששאאאףףףף (יוסף), בוא תיקח סאנדוויצ׳צ׳צ׳.
נשימתי נעתקה. איבדתי צלם אנוש, החוורתי והתפללתי שגם המרוקאים שנשארו ערים ולא התעלפו מהריחות ינפחו את נשמתם. גם קריסת חניון עליי באותו הרגע נלקחה בחשבון. למה היא עושה לי את הפדיחות האלה? ולמה רוב הסבתות לא רואות בעיניים כשמדובר במזון של הנכד?
"אההה???", המשיכה לצרוח, "למה אתה לא עונה??? מהבוקר שיצאנו לא אכלת כלום".
סבתא, שכנראה הבחינה במצוקה הנשימתית שלי, החליטה לוותר, ואז שוב שאגה: "אז לפחות׳ תפוז׳ז׳!!!".
אם לא קבעו את מותי באותם הרגעים, סימן שהצדיק חיכה לבואנו. על הקבר היא נדרה נדר שעד היום לא פענחתי. לעומת זאת, אני נדרתי נדר שלעולם, אבל לעולם, לא אלך לישון בלי תחתונים.
שבת שלום.
