רק מהלחץ של צום יום הכיפורים, אני יורד במשקל לפחות 4 ק"ג בשבוע שלפני הסיוט. כל יום אצלי הופך למנה מותרת. כמו גמל אני אוגר מזון ומים בדבשת. הופך לאיי-רובוט, שואב כל מה שנקרה בדרכי ולא מרגיש שובע. אין תחתית. פשוט בולע. אפילו לא לועס. לחוץ אשש, כאילו אני הולך לצום הרמדאן, 40 יום. כולה בקושי 25 שעות צום לכל היותר, שמתוכן אני ישן 24 שעות ברציפות.
כבר סיפרתי לכם איזה ילד מפונק ומעצבן הייתי, ותכף תשמעו על טראומת יום הכיפורים, ולא, היא לא קשורה אצלי למלחמה אלא לצום. ומי מאיתנו לא עבר אותה, חוץ מהרשעים שרואים סרט בכיפור.
תמיד רציתי לדעת אם יש כזה לחץ גם למי שגדל בבית אשכנזי. אבייאדהום (התמזל להם, בתרגום סימולטני ממרוקנית ספרותית), אצלם תמיד הכל על מי מנוחות, גם כשכיפור בפתח. המילים ״לחץ״ ו״היסטריה״ לא קיימות אצלם, למעט, וממש במקרה, הופיע, וללא התרעה מוקדמת, אורח נוסף לארוחה מפסקת, וגם אז יאמרו לו באדישות: ״יכולת להתקשר ולהודיע שאתה מגיע, הייתי מוסיפה עוד חתיכת שוק. אם האורח הוא מרוקאי, ברור לכם שהוא חטף שוק. הוא בלחץ מהצום, בדיוק כמוני.
אבל לא על ההבדלים בין אשכנזים לספרדים רציתי להתעכב, כי אנחנו לפני כיפור ובא לי, לשם שינוי, לצאת בסדר עם כולם, אז אני מחדד לכם: אין הבדל בכלל בין אשכנזים לספרדים. נקודה. ותאמינו לי (עד צאת הצום), אני בדרך כלל לא משקר לפני כיפור. משתדל לפחות. ובינינו, יש לי גולה בגרון עכשיו, מת להוציא, אך אני מעדיף לסתום, כי בכל זאת הבן שלי הוא חצי אשכנזי. לשמחתי, הוא ניצל. הוא רק חצי מרוקאי לחוץ.
כבשה באמבטיה. אצלנו בבית יצרו בעמל לא רב את המושג ״לחץ״. תמיד הרגיש לנו כאילו מנחם ועליזה בגין מגיעים לארוחה מפסקת. היסטריה. מהשחיטה של 14 עופות כנגד כל אחד מאיתנו במשפחה פלוס ההורים שיחיו ו…עוף אחד לשנה הבאה. ואם אבא קיבל חודש קודם לכן דמי הבראה, קיבלנו צ׳ופר. כבשה שלמה, שנרכשה חודש לפני הכפרות. מספיק בשר לכפר על משפחה מרובת ילדים (בן פורת יוסף, תחילה). אחרי הכל, כל הרכוש והכסף של המרוקאים נמצאים בבטן. זה הכי נדל״ני שלנו. הכבשה הפכה במהרה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. בלילה ישנה באמבטיית אורחים, ובבוקר הלכה עם אמא לקניות במכולת, מרוב שנקשרו האחת לרעותה, עד שנשחטה הכבשה המסכנה, ומאז אני צמחוני בכיפור.
שבוע לפני הצום אמא הייתה שואלת, בלחץ כמובן: "מתי נכנס הצום? וואעליה, מה קרה השנה נכנס מוקדם?", והצום בכלל מתחיל בשש בערב. "אמא, זה סביר", אמרתי, "שש בערב, מה מוקדם בזה?". "טוב, אז נשב לאכול ב-12:00", שאגה. "מה 12:00? זה מוקדם מדי". לך תספר לה שיש לך דם כחול. וסטייל. בקיצור, הבנתי ת׳ראש שלה. היא ניסתה לדחוף עוד ארוחה של לפני הארוחה המפסקת. תדע כל אם עברייה, ובעיקר מרוקאית, ששום ילד לא יישאר רעב בצום.
אחרי שתם פיטום כל בני הבית, חובה עלינו לקנח בשני תמרים מיובשים ולסיים אותם כמובן, כמצוות אמא. דרך אגב, אכילת תמר מיובש לפני הצום נרשמה כפטנט רשום בספר התרופות של סבתא כמתכון בדוק להקלה בצום. צימאון מוות, גם בדוק.
ניחוחות כיפור. הולכים לבית הכנסת. אני בקסדה, אפוד מגן, מגיני ברכיים וטלית, מצויד כהלכה בכל האינסטרומנטים, ליתר ביטחון, אם אתקל באופניים. פעם היו רק אופניים רגילים, היום, עם החשמליים, מרגיש לך בכיפור אולימפיאדה בכביש.
אני נכנס לבית הכנסת. יש ריח נעים עדיין. חכו למחרת בצהרי הצום. בא לך להדליק סיגריה רק מהריח שיוצא לזה שלידך מהפה. שומו שמיים! מה הגישו לו אתמול בארוחה המפסקת? חתול דרוס? מה, לעזאזל, הוא אכל? על זה אני לא סולח בכיפור. אפילו אלוהים נבהל וברח ממנו. אז לי הוא לא יסלח? בחייאת, לא שמעתם על עץ מפיץ ריח לפה במיוחד לכיפור? איפה אוטו דיפו כשצריך אותם?
את כולם אנחנו פוגשים בבית הכנסת, במיוחד את צדיקי הצדיקים, שבאותו היום מהדקים את הכיפה לראש עם מהדק סיכות. טוב, רובם קרחים. אין מצב לסיכת ראש. בכיפור, כולנו צדיקים גמורים, זכים, לבנים, טהורים, אדוקים ושומרי מצוות, גם אם זה ליום אחד. ואני אומר: עדיף מכלום. זועקים ומבקשים מהאל בתחינה, ואני מדמיין את הטחינה שבא לי עליה כל כך. הנה יצר הרע, ודווקא עכשיו.
יוצאים מבית הכנסת, וברור שלא נוותר על בילוי. בקרית אתא נפגשו כולם במרכז העיר, אחרי שדפקו את מיטב ההופעה שנרכשה לאחרונה, ועדיין אף אחד לא ראה אותם איתה באינסטוש. השיער מסודר כאילו הן מארחות באולמי לבן, וכמובן הליפגלוס. הליפגלוס לא כלול בחמשת האיסורים של יום כיפור.
בביאליק נפגשו היפים והאמיצים במרכז סביניה, במוצקין במזרקה, ובקרית ים העסקים כרגיל. בעצם, רק הסופר פארם פתוח למקרה של פציעות.
הצפרדע בפעולה. צהרי כיפור, ואותה הצפרדע הארורה בבטן החלה מקרקרת. דאגה להעביר במוחי איך נראה אתמול אותו השולחן העמוס לעייפה בסעודה המפסקת. רק את הרעב היא לא מפסיקה המפסקת. ותמיד בשעה הקשה הזו, תיכנס חבורת ילדים מעצבנים עם שקיות של ממתקים, כריכים, עוגיות ושתייה קרה. ואני מת. בא לי לצרוח: "נבלות! פרצתם פיצוצייה בכיפור? על רחמים לא שמעתם? ורחמים לא ידע, הוא באמת לא ידע כמה רוע יכול להיות בתינוקות של בית רבן.
ואיך שכחנו את הצדיקות בעזרת נשים? כולן מבקשות סליחה מהאל שבמרום, שזה מחזה יפה לכל הדעות. ויש את המחמירות שגם פוצחות בתענית דיבור שזה עוד יותר יפה, לכשעצמו. מזל שאפשר לרכל עם הידיים.
ובתפילת וידוי אני כורע ברך. כשההיכל נפתח, אני מתחיל את מלאכת האגרוף העצמי בשאגות: אשמנו – שלא אכלנו מספיק. בגדנו – במחמאר והזיתים השבורים. גזלנו – חתיכת עוגה מהמקרר בבוקר בלי שירגישו. דיברנו דופי – על הסלטים המצמיאים. העווינו – שלא שבענו כהוגן. טפלנו עצות רעות – כן, אמא, שתהיי לי בריאה, את והתמר, נורא עזר.
ואז שיא התפילה מגיע. הקטע של מכירת ברכת הפרנסה. מי לא רוצה להרשים בלהרבות במחיר? פרנסה זה מאוד חשוב. חובה לקנות את המצווה, גם אם תישאר עם חובות אחר כך. עם פרנסה לא משחקים, ותמיד הגזבר דואג לבדוק מי קנה ולהחתים אותו אפילו בכיפור. הוא פוחד, ובצדק. עקצו אותו כמה פעמים. ״נמכר!״, צורח מאושר הגבאי. השנה הוא יכול לקנות פנטהאוז לבית הכנסת. דפק קופה. השנה יש גם דמי הבראה למתפללים. אתם באים פעם בשנה לבית הכנסת, אז בבקשה מכם, תורידו חבילה לכל השנה. אני בעד. עם סכום כזה יש לכם אישור להמשיך לחטוא עד סוף תשע״ז. ותיזהרו מהזין בסוף, כן?
ואז סוף-סוף מגיע הרגע שלו חיכינו כל השנה: מופע הנעילה. מיכאל, גבריאל, אליהו ועזריאל כולם מגיעים לבשר הגאולה בשעת הנעילה. מוציאים את השופר. כולם עוקבים בדריכות מופתית מתי יגיע לפיו של התוקע אותו שופר מיוחל? ואז, כמו בטלוויזיה – הפרסומת הכי יקרה שלפני ההכרזה על המנצח. שליח הציבור מבקש מכולם לשבת. יש הרצאה! תגיד לי אתה נורמלי? עכשיו? דווקא עכשיו נזכרת? אנשים מעולפים עם העמוד של האינפוזיה, מה כבר נקלוט ברעב? תתקע כבר, לפני שתתקע אותנו איתך כאן לברכת הלבנה.
אני כל כך רוצה לסלוח לכולכם השנה באמת, ומקווה שתסלחו לי, כי גם אני סלחתי לכם. מכל הלב. אה, חוץ מאותם אלה שגמרו לי על כרטיס הזיכרון בנייד עם הסרטונים המשעממים והבנאליים ברשימת תפוצה, שלגמרי במקרה נקלעתי אליה. היה קשה לכם לחייג, אה? אז לפחות, אל תציקו!
וצום קל שיהיה, אם יש כזה. נהייתי שוב רעב. ניפגש בשמחות.
גמר חתימה טובה ושבת שלום.
