יומן מלחמה

1 באוגוסט 2014 כונה "יום שישי השחור". ריח של הפסקת אש עמד באוויר, כשכוח של גבעתי פעל לאיתור מנהרות ברפיח. צליל תורג'מן היה רק בן 23 כשפרץ מבצע "צוק איתן" ונקרא לשירות מילואים כחובש בגדוד הסיור של חטיבת גבעתי בעזה. הוא מתגורר בקרית מוצקין ומחנך את תלמידי חטיבת הביניים בישיבה התיכונית בנהריה. את אותו יום שישי השחור, הוא לא יכול לשכוח.

באותו היום, הם שהו במבנה ברצועה כשלפתע אירע פיצוץ מחריד אוזניים, שגרם למותם של רס"ן בניה שראל, סמ"ר ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. תורג'מן, שבמהלך המילואים התקרב לגולדין, הבין רק במהלך השבעה, כשפגש באחיו התאום צור, שמוטלת עליו החובה המוסרית לפעול להשבת גופתו מידי החמאס. כשנחתם הסכם הפיוס עם תורכיה לפני כשבועיים, בלי לכלול את השבת גופותיהם של גולדין וסמ"ר אורון שאול ז"ל, הבין תורג'מן שעליו להירתם לקרב על מודעות הציבור.

"בסביבות השעה חמישה לשמונה בבוקר, המג"ד עלה בקשר ואמר שבעוד חמש דקות אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש, השמינית במספר", הוא נזכר, "ההערכה הייתה שבגלל שעבר כבר חודש מאז שנכנסנו קרקעית לעזה, שתיכף זה נגמר. המג"ד אמר שנתכונן למכת אש אחרונה, במהלכה יירו על כל מיני מקומות אסטרטגיים, תוך חיפוש של אמצעי לחימה ומנהרות. ידענו שצפויה לנו אש, אבל לא ציפינו להיתקל עם מחבלים פנים מול פנים. זה היה החיפוש השני שלנו של המנהרה הספציפית הזו. בפעם הראשונה לא הצלחנו למצוא, אבל בפעם השנייה, מצאנו בגדול".

הבית ברפיח

כוח החובשים נכנס עם השיירה לרפיח ואחרי שהכוחות התמקמו, הם סיירו ביניהם לבדוק אם יש נפגעים. אחרי מכת האש הראשונה, נכנסו לבית ברפיח, בו שהה המג"ד.

"הפכנו את הבית לראות שהוא לא ממולכד, הצבנו צלפים בחלונות, שמרנו על כל מקום אפשרי. אחרי 40 דקות בערך קיבלנו דיווח שיש אופנוען באזור. במצב כזה אנחנו יודעים שמדובר בחמאס, כי רק להם יש אופנועים ברצועה. בגלל שהיינו בהפסקת אש, לא יכולנו לעשות יותר מדי, והמג"ד ביקש להגביר ערנות".

בתוך כל המתח והלחץ, המטרה הייתה ונשארה לחפש מנהרות. כוח של הפלס"ר יצא לאתר את המנהרה. תורג'מן: "הקשר ליאל גדעוני ז"ל זיהה תצפיתן על בניין סמוך והיה ברור לכולם שכנראה מדובר בחלק מחוליית מחבלים, כי האזור כולו היה מכותר. הבנו שהוא הגיע דרך מנהרה או שהוא היה שם כל הזמן. בניה שראל הודיע למג"ד וקיבל הוראה לתפוס את המחבל כדי לדלות ממנו מידע. הם התחילו להתקרב אליו, תוך שהכוח מתפצל. שלושה חיילים הלכו מאחורי החממות, ובניה, הדר וליאל הלכו מהצד השני, לכיוון החלק הקדמי של הבית, שם זיהו את התצפיתן.

"אנחנו בכל הזמן הזה היינו בבית הסמוך, ואחרי מספר דקות שמענו פיצוץ אדיר. הבנו שזה לא ירי של טנק, אלא משהו חריג, היינו ממש כמה עשרות מטרים משם. המג"ד עלה בקשר וניסה לברר פרטים. אחרי שהבנו שזה משהו חריג, נכנסנו לנגמ"שי הפינוי והתחלנו לפרוש את הציוד".

בשטח הייתה המולה גדולה, כשבקשר שמעו החיילים בתוך הבית, וביניהם תורג'מן, שיש הרוגים. "התחלנו להתקדם לכיוון האירוע וכשהגענו למקום, אחרי כמה דקות, נפתח הכבש של הנגמ"ש, והבנו שמחבלים הגיחו מתוך המנהרה של התצפיתן, שפוצץ את עצמו על הכוח. כשהגענו חיכו לנו שתי אלונקות, של בניה ושל ליאל, ומיד ראינו שאין מה לעשות. הם נהרגו במקום. אנחנו, כצוות פינוי, לא יכולים להפסיק את הטיפול, אז ניסינו לעשות את הכל. הפינוי היה קשה ומסיבי, כי הוא התבצע תחת אש מאוד כבדה".

גם הדרך החוצה מהרצועה אל שטחי הכינוס הייתה קשה. שני הנגמ"שים נעו זה אחר זה, ובדרך טיל נ"ט עבר בדיוק ביניהם.

קוד חניבעל

"הגענו לגבול באפיסת כוחות", מספר תורג'מן, "בהתחלה הרופא חשב שיש סיכוי להציל את ליאל, ולכן עשינו לו ניתוח שטח, במטרה לנסות להנשים אותו, אבל בשלב מסוים הרופא הבין שהוא נהרג במקום. במקביל, שמענו בקשר שיש חשד ל'חניבעל', שזה שם קוד לחטיפה".

תורג'מן לא תיאר לעצמו שמדובר בהדר גולדין. לדבריו, עד יום קודם לכן, גולדין היה חלק מהצוות האחורי, אבל החליט שהוא רוצה לעבור קדימה כדי ללמוד. "כשנכנסנו שוב לתוך הרצועה, כדי לאסוף את הציוד שלנו מאותו הבית, פגשתי חבר ילדות של הדר. הוא אמר לי שמדובר בהדר. אמרתי לו שלא יכול להיות, זו טעות, אבל הוא אמר לי שהוא לחם שם ושמע את הכל.

לאחר שהתברר שהחמאס חטף את גולדין, ביצעו החיילים את ההוראה לעשות הכל כדי לסכל או לעצור חטיפה. "בשטח התחילו פעולות למנוע את בריחת החוליה לתוך המנהרה. ברגע שמחבלים חוטפים חייל, הם מפשיטים אותו מהמדים ורצים איתו עירום. הם חוששים שיש לחיילי צה"ל שבב איתור על המדים. עלינו לצפון הרצועה, לציר תאנצ'ר, כדי למנוע את החטיפה ולחסום אותם. התחושה הייתה תסכול, כי הסכנה הזו של חטיפה תמיד ריחפה באוויר והם כל הזמן ניסו, ולצערנו, בסוף הצליחו. צריך לזכור שזה היה האקט האחרון שלהם. היציאה מהרצועה לא קשורה, זה משהו שהוחלט".

לתורג'מן היה ברור שגם בהעדר גופה, הוא יגיע להלוויה של גולדין. השניים נפגשו לראשונה כשהיו בני 18, כשהתגייסו לטרום טירונות. במילואים סופח תורג'מן לגולדין. "ההיכרות בינינו אולי לא הייתה ארוכה מדי, אבל הייתה משמעותית. הוא היה בדיוק במעבר בין תפקידים, אז לא היו לו חיילים לפקד עליהם והיינו הרבה ביחד. ממש יום לפני שהוא נהרג הוא סיפר לי ולחבר נוסף, שאבא שלו בא לבקר אותו בשטחי כינוס. שאלנו אותו מה אבא שלו, כמג"ד מילואים, אומר על כל הסיטואציה, כי אנחנו החיילים, היינו קצת מנותקים מהחדשות ולא ידענו לאיזה כיוון זה הולך. הוא אמר שלדברי אבא שלו, אנחנו נכנסים בפעם האחרונה, תהיה הפסקת אש ואז נצא. לצערנו זה באמת קרה".

איפה הצדק?

בשבעה הכיר תורג'מן לעומק את צור, אחיו התאום של הדר גולדין. השניים החלו לפעול בכל מיני פרויקטים להנצחת מורשתו של גולדין, אך לא רק. "הפרויקטים שלנו בעיקר נועדו להעלות את המודעות לכך שהם עדיין לא חזרו, הדר ואורון שאול, שהגורל הוא מה שאיחד בין שתי המשפחות".

אורון שאול הוכרז נעדר לאחר שנלחם בקרב בסג'עייה, במהלכו נפגע נגמ"ש של צה"ל. שישה חיילים נהרגו בתקרית.

לדברי תורג'מן, למשפחות גולדין ושאול חשוב לקבור את יקיריהם בישראל. "אני חושב שכל חייל שיוצא להגן על המדינה, על הבית, לוקח בחשבון שאולי יקרה משהו והוא לא יחזור, אבל בכל מקרה, הוא יזכה להיטמן בארץ הזו, עבורה הוא נלחם. זו מחויבות לא רק של הממשלה, אלא של כולנו, כי החיילים יצאו לשמור על כולנו ואנחנו צריכים לדרוש את החזרתם. משפחות החללים לא מדברות על להחזיר את בניהם הביתה בכל מחיר, הן מבקשות לעשות דברים בסיסיים. למשל, כל נושא הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. אנו צריכים לגרום לחמאס לשלם את המחיר, שיבינו שחטיפת חיילים לא משתלמת להם, שבכל פעם שיחטפו חיילים יהיה לזה מחיר. אין לנו בעיה עם סיוע לעזה, אבל שיחזירו את הבנים. המשפחות מנסות להרע את תנאי אסירי החמאס בכלא הישראלי. הרי לא יכול להיות שהם נהנים בכלא ממשחקי היורו".

תורג'מן מדבר על החלטת בג"ץ שדחה את עתירתם של זהבה והרצל שאול למנוע מאסירי החמאס לצפות במשחקי היורו. "איפה הצדק? אנו מבקשים למנוע מהם הנאות, למנוע מהם ביקורים של משפחות. ברגע שהמשפחות שלהם יתחילו להתגעגע, הם יתחילו לדרוש את החזרתם, בדיוק כמונו. אנו באים ממקום של לתת כוח לממשלה, להעצים אותה. יש תחושה שהתמיכה במשפחות מגיעה מכתבות וכמה פוסטים, אבל זה לא מספיק, יש תחושה שאם הם מתים, אז אין מה לעשות יותר".

האכזבה הגדולה ביותר הייתה כשישראל חתמה על הסכם עם תורכיה ולא התנתה בו את החזרת גופות החיילים. "ההסכם לא כלל את הסעיף הזה וזה היה פספוס, כי תורכיה יכלה להעמיד את התנאי לחמאס. ההסכם טוב למדינה, אבל הוא היה חייב לכלול את השבת הבנים. לאחר חתימת ההסכם תחושת המשפחות הייתה קשה. הן מחשבות מסלול מחדש וחושבים איך להמשיך לפעול להחזרת הבנים. הן לא נותנות לנושא להתקרר, כדי שלא ישכחו את הבנים".

ספר תורה

בארנק של תורג'מן יש פתק ועליו משפט, שהולך איתו לכל מקום, מפי הרב קוק, שמשמעותו הוא שחייל שנהרג וספר תורה, שניהם שייכים לכלל עם ישראל.

"הבנתי שאין דרך טובה יותר מלהנציח חבר שנהרג על שמירת ארץ ישראל, מאשר כתיבת ספר תורה. אני בעצמי סופר סת"ם, אז התחלתי את כתיבת הספר ואני מתכוון לכתוב את כל חמשת חומשי תורה. זה הספר הראשון שאני כותב, עד עכשיו כתבתי רק מגילות ומזוזות".

תורג'מן הלך עוד כברת דרך עם המחשבה לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו של גולדין, עד שלילה אחד חלם חלום. "בחלום ישבתי לכתוב את הספר ופתאום הדר נכנס. שאלתי אותו מה הוא עושה פה והוא אמר 'ברחתי להם'. שאלתי אותו: 'מה ברחת? סתם ישבו עליך שבעה ואמרו קדיש?' הוא שאל מה אני עושה ואמרתי לו שאני כותב ספר תורה לעילוי נשמתו, אז הוא אמר לי: 'אבל אני חי'. בתוך החלום, הלכתי לחדר וראיתי את עצמי ישן במיטה. חזרתי אליו ואמרתי לו: 'אתה לא אמיתי, עוד רגע אתעורר ואתה תיעלם'. התחבקנו והחיבוק היה חי לחלוטין. התעוררתי והרגשתי כאילו הדר חיבק אותי עכשיו. אמרתי לעצמי שזה האור הירוק להתחיל לכתוב את הספר".

פרויקט נוסף שמפיק תורג'מן ביחד עם צור גולדין הוא "בשביל החיוך". פעמיים בשנה מתקיים טיול פתוח לקהל הרחב בשבילי ישראל. בדרך כלל הוא נעשה בחול המועד סוכות או בד' באדר ב', יום הולדתו של גולדין. "אנו מטיילים ותוך כדי מתקיימים מעגלי שיח לאור הערכים שהדר חווה וחי".

תורג'מן מעביר גם הרצאות בבתי הספר. "באיזשהו מקום הבנתי שיש פה אנשים שצריך לספר את הסיפור שלהם. זו הצורה שנוכל להועיל להם הכי הרבה, כי ככה צריכים לזכור אותם. אני מעביר את המורשת של הדר, האידיאלים שלו. בהתחלה היה לי מאוד קשה, לא זרם, לא ידעתי אם זה דבר נכון אבל, אחרי מחשבה הרבה הבנתי שאני חייב".

נדמה שתורג'מן עדיין חי את המלחמה, וכשאני שואלת הוא עונה: "המלחמה לא נגמרה בשבילי. כתבתי יומן מלחמה ואני עדיין ממשיך לכתוב אותו. מבחינתי עד שהדר לא יחזור, 'צוק איתן' לא נגמר. אלו דברים שאתה חי איתם, אתה לא יכול לעשות ריסטארט ולנתק את זה ממך כי זה חלק ממך. הדר תמיד אמר שהוא סולד מההתעסקות עם השכול, אמר שצריך לזכור את החיים, וזה מה שאני משתדל לעשות, להנציח אותו בדרך החיים שלו".