יד אחת מחוברת לאינפוזיה, והיד השנייה מציירת

כשהייתה רק בת 30, התאלמנה מרים פרידמן, 71, מבעלה, שנפטר ממחלת הסרטן. אחרי כמעט ארבעה עשורים, מצאה את עצמה מתמודדת עם אותה המחלה, אך בדרך יצירתית משהו, החליטה למן ההתחלה להצטרף לחוג טיפול בציור וגילתה שמשהו בה מפעם. היא עדיין לא החלימה לחלוטין, אבל היא לא מפחדת. היא מתגוררת בקרית מוצקין ויש לה שלושה ילדים בוגרים, צילה, 47, ענת, 46, וארז, 44. "כשהייתי בת 30, בעלי יצחק חלה בלוקמיה", היא מספרת, "טיפלתי בו במשך שנתיים והתמודדתי עם המחלה ועם גידול הילדים ללא עזרה, כי ההורים שלי לא התגוררו בארץ, אבל הסתדרתי. בעלי נפטר מהר מאוד. בתוך שנתיים".

סרטן השד התגלה אצלה לפני שלוש שנים. "גם אני קיבלתי את המתנה הזו, את מחלת הסרטן", היא אומרת, "שנה אחת לא הלכתי לבדיקת ממוגרפיה החלטתי להיבדק מאוחר יותר. כשהגעתי לבדיקה, אמרו לי שאני חולה. זה אומר שאסור להזניח, חייבים להיבדק כל שנה. אם יש איזשהו מסר שאני רוצה להעביר, זה זה. לכו להיבדק בכל שנה ואל תזניחו".

כשהתגלה הסרטן בגופה של פרידמן, הוא היה בדרגה 4, והרופאים לא תלו הרבה תקוות בהחלמתה. "באותו רגע שאמרו לי שאני חולה, חטפתי שוק. אני לא כזו גיבורה, אבל לא רציתי להעמיס על הילדים שלי, אז לא סיפרתי להם. רק כשהלכתי לעשות ביופסיה סיפרתי להם. אחרי הבדיקה ראיתי שאני לא יכולה לקום וצלצלתי לבתי הגדולה שתבוא לקחת אותי. רק אז סיפרתי לילדים הכל".

פרידמן החלה בטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים מאוד, מאחר שהסרטן שלה היה במצב מאוד מתקדם. "הרופא לא נתן לי סיכוי לשרוד בכלל", היא אומרת, "הוא אמר שאני צריכה נס, אבל אני ידעתי שהילדים שלי עדיין צריכים אותי, יש לי נכדים, החלטתי שאני רוצה לחיות. לא חשבתי על המחלה בכלל, זרקתי אותה אחורה, וכשהייתי מגיעה אל בית החולים רמב"ם והרופאים היו שואלים אותי מה שלומי? הייתי אומרת 'אני בסדר, אני לא חולה'".

כשהגיעה פרידמן אל בית החולים רמב"ם בפעם הראשונה, סיפרה לה אחת האחיות שיש חוג לטיפול בציור. פרידמן החליטה לא להתמהמה ומצאה את עצמה יושבת מול לוח לבן. מדובר בפרויקט של חברת התרופות רוש, שנקרא "רוש מושיטה עזרה" ומציע פעילויות מגוונות שונות למטופלים ובני משפחותיהם. "כששמעתי על החוג, לא ישבתי ליד החולים, הלכתי מיד לכיתת הציור. מאותו היום התחלתי לצייר וגיליתי שזו התרפיה הכי טובה. הציור השכיח ממני המון. יכולתי לשבת שעות ולצייר, גם בבית וגם בבית החולים. וכשאני בבית החולים, יד אחת מחוברת לאינפוזיה, והיד השנייה מציירת. ברגע שאני מציירת, אני שוכחת מהעולם וזה כיף לי, אני מתלכלכת המון".

עד שחלתה, מעולם לא ציירה, מלבד תקופה קצרה, בגיל 38, בה הלכה לחוג אמייל ויצרה, אבל זה לא בדיוק ציור. כשהחלה לצייר בבית החולים, הבינה שמצאה מרגוע. "עברתי את טיפולי הכימותרפיה והבת הגדולה שלי הודיעה לי שמעכשיו אני עטופה בצמר גפן. עד היום הם מלווים אותי לטיפולים, לא רוצים לעזוב אותי, אבל אני, כאילו כלום, אני לא חולה. ברור שיש כאבים ואני שוכבת במיטה, יש ימים קשים, אבל אני מתפקדת יוצא מן הכלל. אני הולכת לטיפולים ובתי הגדולה מתלווה אלי לכל טיפול, לכל רופא ולכל מקום. בתי הקטנה לקחה עליה את תפקיד הניקיון והבישול והחתנים עושים עבורי קניות. אלוהים נתן לי מתנה מאוד גדולה – הילדים שלי. לעומת זאת, ניתקתי את הקשר עם הרבה מהחברים שלי, מי שלא עשה לי טוב התנתקתי ממנו, כי הייתי צריכה שקט נפשי. עד אז הייתי הכותל של החברים שלי, אבל לא רציתי יותר להמשיך לשמוע את צרות העולם".

מטפלים גם בנפש

פרויקט "רוש מושיטה יד" למען חולים בישראל נערך זה 13 שנה ברציפות. המיזם הייחודי הוקם כמענה לצורכי החולים, מעבר לטיפול הרפואי, אותם איתרו צוותי חברת רוש, הקשובים לדברי הצוותים הרפואיים ולחולים. התוכנית פועלת על בסיס מקומי בפרישה ארצית ומזמינה חולים ובני משפחה לקחת חלק במפגשים ובפעילויות מגוונות המשחררות מתחים ומשרות אווירה נעימה בזמן ההמתנה והטיפולים, ביניהם: יוגה צחוק, פילאטיס, אמנות, דמיון מודרך, צילום, יצירה, מוזיקה ועוד. הפרויקט פועל ביותר מ-60 מחלקות ומכונים במרכזים רפואיים ברחבי הארץ ומציע עשרות סדנאות, ללא עלות, בתדירות שבועית בהנחיית מנחים ומדריכים מקצועיים.

הכתבה המלאה ביום שישי בעכבר פלוס המצורף להד הקריות והחל מיום חמישי בערב במהדורה הדיגיטלית