אולי זה משבר גיל הארבעים, אולי זה העידן שמעודד הגשמה עצמית שכולל החלפת קריירה כל כמה שנים. אבל התוצאה, לפחות במקרה של מיקי דגן, היא שבשורת האוכל העיראקי שהגיע לקריות. המרוקאי היחיד בכצנלסון לפני כשלושה חודשים, החליט מיקי דגן, בן 41, לזנוח קריירה מרשימה כמהנדס מערכות סלולאר בחברת הוט מובייל, לעבור לקרית מוצקין ולפתוח את מסעדת הפאסט פוד העיראקית הראשונה בקריות: בדאלק (הגרסה העיראקית לביטוי כפרה עליך).
לדגן, אגב, ולאף אחד מבני משפחתו, אין שורשים בעיראק, הוא בכלל ממוצא מרוקאי. אלא שהוא נולד בפתח תקוה וגדל ברחוב כצנלסון, שהיה בשנות ה~70 מאוכלס ברובו בבני העדה העיראקית. "בילדות הייתי המרוקאי היחידי ברחוב", הוא מספר, "כל החברים שלי היו עיראקים והייתי אוכל כל הזמן אצל הסבתות העיראקיות שלהם והאוכל העיראקי נספג חזק".
דגן למד במגמת אלקטרוניקה, המשיך במסלול הנדסאים ואף דחה את הצבא בשנה. כשהתגייס שובץ לקורס תקשורת רב אפיקית בחיל האוויר ושירת ביחידת הקשר של החיל. את השירות הצבאי העביר בעיקר בשטח עם סוללות נ"מ, ובכל המלחמות תמיד היה בפרונט של המבצעים והפעילויות. כשהשתחרר מהצבא, לפני 22 שנים, ההייטק החל לצבור תאוצה בישראל. "בתור ילד טוב שחשב איך להסתדר בחיים, חשבתי שהאלקטרוניקה וההייטק יביאו לי את הפרנסה והיציבות לחיים. הייתי תמיד עם הרגליים על הקרקע, מתוכנן".
דגן התמקד בקריירה ולא שם לב שבינתיים המשפחה הקטנה שהקים, מתפרקת לו מתחת לאף. "השקעתי את כל כולי בעבודה וזה פגע במשפחה שלי, זה המחיר ששילמתי. טל היה אז בן שנתיים וחצי, העומס היה על גרושתי והיו עליה כל מיני לחצים ובסופו של דבר היא רצתה להתגרש. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. הייתי כל כך עסוק בקריירה שלי, בלהביא כסף ולפרנס את המשפחה. זה לא קל להסתובב ולפרפר סביב כדור הארץ, יש בזה קושי והקשר בינינו לא החזיק. נכנסתי למשבר די רציני בתקופה הזו, היתה לי שנה מאוד קשה, הכי קשה היה לי עם טל. לא נתפס לי שאני מפרק משפחה עם ילד קטן, זה היה לי הכי קשה. אנחנו היינו ילדים גדולים אבל הוא היה קטן. כמה שניסיתי לתקן, היא חשבה על זה כבר שנה מראש, ואני, שהייתי כל כך עסוק בעבודה, אפילו לא שמתי לב, כי כשהייתי חוזר הביתה הכל היה טוב ויפה".
כשדגן חשב על הקריירה שלו, הוא נזכר שתמיד היה לו חלום: להקים עסק עצמאי. "כשעבדתי בקומברס, היינו יורדים לרחוב הברזל לאכול ותמיד אמרתי שאני רוצה עסק של אוכל. כבר אז ביררתי, אבל בתל אביב השטח לחנויות מאוד יקר והבנתי שזה לא כלכלי. בהוט מובייל העבודה היתה מאוד קשה ויום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות סטופ עם ההייטק. היה לי טריגר, תקופה לחוצה בעבודה שהתחילו לעשות שם רה~ארגון, שגרם לי להגיד שזה הרגע לעשות את השינוי ולצאת משם. יכול להיות שאיפשהו זה גם משבר גיל הארבעים. הלכתי למנהל מחלקת הנדסה ואמרתי שקיבלתי החלטה להחזיר את הרכב ואת המשכורת היפה ולצאת לדרך חדשה".
הוא לא ממש ידע עדיין איך זה הולך להיות. ההחלטה נפלה רק לפני שלושה חודשים ואין לו מושג איך זה יתפתח, אבל הוא רוצה להקים רשת. את התהליך הוא החל בתחקיר. התייעץ עם חברות מיתוג והשמות החלו לעוף באוויר. "אמרתי להם מה אני רוצה ובהתחלה זה היה 'סביח לי' וכל מיני שמות כאלה, ואז פתאום יצא לי הבדאלק. אני אוהב אוכל עיראקי ואין פאסט פוד עיראקי בארץ. למה בכלל אוכל עיראקי? אני אוהב את האוכל הזה, אני מת על סביח, אני חולה עמבה. שנים לא אכלתי עמבה, כי זה עושה ריח, אבל זה הדבר הכי טעים בעולם, זה משדרג כל אוכל. כל פעם שהייתי אוכל סביח או שווארמה הייתי מוסיף את הנוזל הכתום הטעים הזה וטחינה. מאז שפתחתי את המסעדה אני אוכל עמבה כמו משוגע.
"נכון שאוכל מרוקאי זה אוכל טוב, אבל חיפשתי את הייחודיות ואני חושב שמצאתי. התחלתי מסביח רגיל ואחד בתוך סמבוסק עיראקי שאנחנו עושים את זה. חמי ברוך ואני פיתחנו את זה. הוא למד בצעירותו בתדמור בהרצליה ונסענו לשם. הקונדיטורית, שהיא בת כיתתו, הרכיבה לנו את המתכון לסמבוסק העיראקי. עשינו ניסיונות עד שהגענו למה שרצינו. פיתחנו מוצר, כמו שאני יודע לעשות. זה מקפיץ את הסביח והופך אותו למנה מנצחת".
הכתבה המורחבת תפורסם ביום שישי ב"הד הקריות"
