fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

בחרה בחיים

אריה רוזנר נהרג יום אחד לפני שהושגו ההסכמות בתום מלחמת יום הכיפורים. בקרית מוצקין נותרו אלמנתו, אילנה, ושני ילדיהם הקטנים. רק בחלוף השנים נודעו לאילנה נסיבות מותו של בעלה, ועשור לאחר האסון נישאה בשנית. "החיים חזקים יותר מכל דבר, ואם את נאחזת בהם, יש לך עוגן הצלה", היא אומרת בראיון מרגש ל"הד הקריות"
אריה רוזנר ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)

יותר מ-2500 חללים, כ-7500 פצועים ו-301 שבויים. זה המחיר שגבתה מלחמת יום הכיפורים ממדינת ישראל. אריה רוזנר מקרית מוצקין נהרג יום אחד לפני שהושגו ההסכמות בתום המלחמה. רוזנר הותיר אחריו אלמנה, אילנה, אז בת 30, ושני ילדים, דורון בן 6 ושרון, בת 3.

אריה רוזנר הכיר את אילנה, כששירת בבסיס גינוסר של חיל הים, בסיס שתפקידו היה להגן על הכנרת. "החיילים נהגו לבוא כל שבוע לסרט בטבריה. הם היו מגיעים על קומנדקר גדול, ובאחת הפעמים שהם הגיעו, הכרנו", סיפרה השבוע אילנה, 74, בביתה בקרית מוצקין, "התחלנו לצאת אבל לקראת סוף השירות שלו נפרדנו, עד שהתגייסתי לחיל האוויר. שירתתי בטכני, ואז שוב נפגשו דרכנו, והשאר היסטוריה. פחות משנה לאחר מכן נישאנו, אני עדיין הייתי חיילת, ואריה התגייס לצי הסוחר כי הייתה לו אחות שחיה בארצות הברית והשאיפה שלו הייתה, בהעדר אמצעים כספיים, להגיע לבקר אותה".

שלוש שנים וחצי לאחר נישואיהם נולד הבן הבכור דורון. "אריה היה אבא מסור, בחור פדנט, חרוץ ומוכשר", היא נזכרת, "הוא ידע לעסוק בכל דבר, בנגרות, בחשמל, באינסטלציה, אצלנו בבית ואצל כל השכנים. במלחמה הוא שירת באגם המר הקטן, מעבר לתעלה בפנארה, ושם הוא בנה לחבר'ה מקלחות, הכל הוא עשה שם".

אריה רוזנר ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)
אריה רוזנר ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)

עוד בטרם השתחררה רוזנר מצה"ל, היא התקבלה למשטרה. לאחר השחרור עבדה במשטרת טבריה במחלקה לחקירות מיוחדות. כשעברה להתגורר בקרית מוצקין, הועברה לבית הספר לשוטרים בשפרעם, שם עבדה בשנה הראשונה כמזכירת מפקד בית הספר, ובשנים לאחר מכן הייתה הספרנית של בית הספר.

"באותו יום הכיפורים, בצהריים, השכן שלנו דלת ליד, דפק בדלת ואמר שקוראים לו למילואים והלך. לקראת אחר הצהריים, עבר השכן עם הרכב וצעק שיכינו להם אוכל. למחרת גם בעלי גויס".

עם מטפחת על העיניים

רוזנר שירת בהנדסה ימית. "לא כל כך פחדנו ולא כל כך הייתי פנויה לחוש את הפחד, כי עבדתי במשטרה והיינו כוח התגבור לעורף. הייתה לילדים שלי מטפלת משגעת, וחמי וחמותי עזרו, אז לא הרגשתי כל כך בעובדה שאריה גויס. כולנו היינו באווירה של ביחד. כל הנשים נהגנו להיפגש על הדשא ולפטפט, אני לא יודעת אם השכלנו להבין את גודל האסון עד שהוא נחת לנו על הראש".

שלושה חודשים אחרי שפרצה המלחמה, כשכוחות צה"ל עדיין בשטח, זה קרה. "באותו היום השכבתי את הילדים לישון. בדיוק טאטאתי את הבית, כשדפקו בדלת. עמדו שם חיילים שאמרו שבעלי נפצע והוא בתל השומר. קודם לכן הם דפקו בדלת של השכנה מהקומה הראשונה וסיפרו לה, והיא באה איתם אליי. התלבשתי וביקשתי מהמטפלת לבוא לשהות עם הילדים, ונסעתי. באמצע הדרך, הייתי בסוג של אופוריה, שאלתי את הנהג איפה בעלי נפצע. הוא אמר לי שאולי הוא נפצע בראש, ואני כל מה שחשבתי עליו היה אם הוא יוכל לראות. כשהגענו לתל השומר, יצא רופא מחדר ניתוחים ואמר לי: 'בעלך נפצע מאוד קשה, כל המוח נשפך לו ואם יישאר בחיים, הוא יהיה צמח'".

רוזנר ביקשה להיכנס לראות את בעלה. "בא מולי פרופ' קוזרי, עם חלוק לבן ושיער לבן, כמו מלאך. אמרתי לו שאני רוצה לראות את בעלי והוא אמר לי: 'את בחורה צעירה, יש לך ילדים קטנים, אני לא רוצה שתראי אותו'. הוא אמר לי שהם מוכנים לקשור לי את העיניים ורופאה תלווה אותי, וכך היה. ניגשתי לחדר, הנחתי את ידי על הגוף שלו ואמרתי לו להיות חזק. שמעתי מסביבי את המשאבות ומכונות ההחייאה, אבל לא ראיתי. יצאתי מהחדר, הורידו לי את המטפחת מהעיניים וזהו. כעבור שעתיים-שלוש הודיעו לי שהוא נפטר".

רוזנר חזרה הביתה והחלה לטפל בסידורי הלוויה. את ילדיה שלחה לשהות במשך כל השבוע אצל בת דודתה, בלי לספר להם דבר. "לקראת סוף השבעה הבאתי את הילדים הביתה, הכנסתי אותם אליי לחדר, סגרתי את הדלת ואמרתי להם: 'אתם זוכרים שהיה לנו אבא כל כך טוב ואהבתם אותו? קודם הוא שמר עלינו פה ועכשיו הוא שומר עלינו מלמעלה והתחלתי לבכות. הבן שלי בכה ואמרתי לו שאנחנו נהיה ביחד והכל יהיה בסדר".

לא ללבוש שחור

לדבריה, אחד הדברים שעזרו לה לחזור לשגרה היה התמיכה הרבה שקיבלה במקום עבודתה בבית הספר לשוטרים בשפרעם. "היה לי בוס, דתי עם זקן שאמר לי: 'אילנה, אני לא רוצה לראות שאת באה בשחורים, תתלבשי יפה לכבוד הילדים, תראי להם שאת חזקה ושלא תהיה להם תחושה של אבל. הוא גם אמר לי להתחיל ללמוד נהיגה, כי אצטרך להסיע את הילדים ממקום למקום. היו לנו חברים תומכים, שמאוד חיבקו ועזרו. הייתה לי עזרה מאמא שלי וחמי וחמותי, אבל בפנים היה לי מאוד קשה, במיוחד בלילות. דורון התעורר בסיוטים כל לילה וזה היה קשה. חמישה חודשים לאחר מכן, אביו של אריה לקה בליבו מהצער וכמה חודשים מאוחר יותר הוא נפטר".

"אף אחד לא בא והסתכל לי בעיניים וסיפר לי את הסיפור". אילנה רוזנר (צילום: דורון גולן)
"אף אחד לא בא והסתכל לי בעיניים וסיפר לי את הסיפור". אילנה רוזנר (צילום: דורון גולן)

רוזנר עשתה הכל כדי לתת לילדיה את כל מה שחלמו עליו. היה לה ברור מאליו שהיא צריכה לתת לילדים את הטוב מהכל, גם אם זה בא במחיר של לבטל את עצמה למענם.

"בכל הזמן הזה, אף אחד לא סיפר לי איך אריה נהרג", היא מספרת, "רק אחרי כמה שנים, באה אליי קצינה מחיל הנדסה ואמרה לי שיש לה סיפור מזעזע. היא כינתה את זה 'הקלות הבלתי נסבלת של המוות של בעלך'. אריה הגיע ביום חמישי לחופשה. אני זוכרת שהלכנו לשמרת הזורע בשדרות גושן וקנינו רהיטים לסלון. הוא היה צריך לחזור לבסיס ביום שני, אבל כבר בשבת אמר לי שיחזור ביום ראשון, כי הבחור שמחליף אותו על המנוף היה מאוד חולה. בשבת התקלחתי, עשיתי לעצמי קפה והלכתי למיטה. הוא יצא מהמקלחת, הסתכל עלי ואמר: 'יפה לך, אשתי, לא הכנת לי קפה, לא נורא אני ממילא לא חוזר'. לאריה לא היה כרטיס טיסה להגיע מוקדם יותר לסיני, אבל הוא אמר לי שהוא הולך לשדה התעופה ושהוא ימצא טיסה לעלות עליה. בדוח נכתב שהיה רשום אריה אחר לטיסה, אבל כשקראו בשמו והוא לא ענה, אריה אמר להם שזה הוא, וטעו בשם המשפחה. הוא הגיע בצהרים למוצב ויצא עם עוד כמה חברים לסרוק את השטח. כשחזרו, חדרה לנעל של בעלי אבן. הוא אמר להם שהוא עוצר, שלושה חיילים המשיכו ללכת ואחד לידו נשאר. אריה רכן להוציא את האבן, והחייל שהיה לידו ראה צריף סמוך והחליט לירות עליו. לרוע המזל, הצריף היה מלא בחומר נפץ. ברגע שהצריף התפוצץ, אותו החייל נמחק לגמרי ואריה נפצע קשה. כשבאו לתת לי את הציוד שלו, הביאו לי רצועת שעון ממתכת ואת הארנק שלו. זה מה שנותר מהפיצוץ".

האולימפיאדה המפייסת

עד שהגיעה אליה אותה הקצינה, שסיפרה לה על נסיבות מותו, לא ידעה רוזנר ממה נהרג בעלה. "אני לא מבינה למה לא סיפרו לי. ראוי היה שנציג חיל ההנדסה יבוא ויספר לי ממה בעלי נהרג. בהלוויה שלו היו כל כך הרבה אנשים, המון אנשי משטרה, המון אנשי צבא, אבל אף אחד לא בא והסתכל לי בעיניים וסיפר לי את הסיפור, רק בזכות הקצינה הזו, גיליתי את האמת".

בבית בקרית מוצקין נותרה רוזנר עם שני ילדיה הקטנים. "היה לי קשה", היא מספרת, "דורון שחווה את אביו, זכר אותו. אריה היה גם איש מעשה וגם איש חינוך, גם לימד אותו להחזיק מברג ביד וגם לימד אותו ספורט. שלוש פעמים בשבוע עבדתי עד חמש, ואריה היה מגיע בשלוש וחצי, אוסף את הילדים ויורד איתם לדשא עם כל הנשים. היה לנו הווי מאוד יפה עם השכנים, טיולים ובילויים משותפים, עד שהחיים נקטעו, והכל נפל עליי".

כעשור לאחר נפילתו של בעלה, החלה רוזנר לצאת עם בעלה השני, נתן, אותו הכירה בבית הספר לשוטרים כשהיה ראש מחלק ההונאה, גרוש עם שלושה ילדים. "דורון עשה לו את המוות בהתחלה, אבל שרון, מהרגע הראשון הוא פינק אותה והיא התאהבה בו. לא אשכח שכשישבנו לאכול, היה שולחן מרובע במטבח, לארבעה מקומות, ונתן התיישב. דורון קם ואמר: 'הוא לא יישב בראש השולחן'. לא עזרו ההסברים שלי שבמרובע אין ראש שולחן. מה שעברתי איתו רק אלוהים יודע. עד שיום אחד, הם ישבו שניהם בסלון וראו את האולימפיאדה, ודורון, שמאוד אהב ספורט התחיל להתחבר לנתן".

אילנה ונתן נשואים זה שלושה עשורים. הנכדים שלה קוראים לו סבא. הם לא מכירים משהו אחר. לה יש חמישה נכדים משני ילדיה ולבעלה יש 17 נכדים ושני נינים.

"שום דבר לא יחזיר את המת, לצערנו. בארץ שלנו צריכים להיות ריאליים, לחיות עם המציאות ובכל דבר להיעזר, אם זה חברים או משפחה. לאלמנות צעירות אני יכולה לייעץ רק להיות אופטימיות ולא לקפוא על השמרים. אני מיד הלכתי ולמדתי. בעלי היה מאוד שמרני וקנאי. למשל, כל החיים רקדתי, אבל הוא לא נתן לי לרקוד ולא העזתי לבקש ללכת לריקודי עם. מרגע שהוא נפטר, פרצתי את כל המחסומים, למדתי ג'אז בבית אבא חושי בכרמל, למדתי ריקודי עם, השלמתי בגרויות והתחלתי ללמוד חוגים שונים באוניברסיטה, למדתי תפירה, הדרכת ריקודי עם, לא קפאתי על השמרים, טרפתי את הכל ברעב, מה שיש, לקחתי, העיקר לא לדרוך במקום ולרחם על עצמי. מאוד חשוב איפה את נמצאת ומי הם הסובבים אותך. הייתה לי אמא שמאוד תמכה בי, מטפלת משגעת לילדים, ובעבודה עזרו לי מאוד. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אבל הזמן מקהה את הכאב. החיים חזקים מכל דבר ואני אומרת את זה כאלמנה. אני רואה שרוב האלמנות ממלחמת יום הכיפורים השתקמו, עם כל הכאב, כי החיים חזקים יותר מכל דבר, ואם את נאחזת בהם, יש לך עוגן הצלה".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות