גן העדן האבוד

את המסע הקסום בים האדריאטי עשיתי בחברת צוות של שבעה מופלאים, שבמשך שבוע ימים נהנו מכול יפי הטבע שיש לקרואטיה להציע.

נחתנו בספליט, בירת החבל הדלמטי, קיבלנו יאכטת מפרשים לגז'רי ששכרנו מבעוד מועד, והפלגנו על רוחות מאי לאי, ממפרץ אחד למשנהו. כל המסע הזה היה פרי רעיון גאוני להעביר חבר שלנו, איש עסקים ישראלי ושייט ספינות, סדנת בישול בים.

בתור שייט יאכטות ותיק בחופי תורכיה ויוון, אני יכול להעיד שקרואטיה הפכה גן עדן לשייטים בגלל הטבע, האוכלוסייה המקומית ובעיקר חברות גרמניות שהשקיעו את מיטב כספן בפיתוח מרינות ותיירות ים של שיט ובילויים.

לפני כ-15 שנה הכל היה עדיין שומם. הקרואטים ליקקו את פצעי מלחמת האזרחים ואז החלה תנופת הפיתוח הגדולה. מרינות, צימרים, מלונות, ריביירות. קרואטיה הפכה לגן העדן האבוד של אירופה. ויש גם היסטוריה, ערים עתיקות בסגנון רומי, עם השפעות נוצריות וונציאניות, ויש גודש של מאכלי ים, מסעדות משובחות ומפרצים קרירים.

בחזרה לרעיון הגאוני. האיש שארגן אותנו ביקש ללמוד איך מבשלים בים, ואת זה לא לומדים בקורס משיטי ספינות. קנינו דגים ולימדנו אותו לעשות מרק דגים, וחריימה, דגים בתנור ודגים ברוטב חמוץ מתוק, בשר מיושן בתנור ברוטב חרדל ופלפל שחור גרוס, אורז בתוך פלפל אדום חריף, מרק שעועית וקוסקוס. בסופו של שבוע, הבן אדם למד קצת על מטבח ימי וקצת איך להכין דגים, פסטות ועוף בתנור.

קרואטיה היא ארץ שכדאי לישראלים להגיע אליה, גם ללא ספינות. פשוט לקחת מלון על הים וליהנות מכל שפע המסעדות האיטלקיות והקרואטיות ובעיקר, מעבר לנוף, מהאנשים הטובים שחיים שם, שיצאו מהמלחמה לשלום ומעבדות לחירות.

מחיר החופש

הספר שקראתי בשקיקה במסע בקרואטיה היה "ומדינת ישראל תעשה הכל" מאת רונן ברגמן שדן בסוגיות הקשות של שבויים ונעדרים.

הפרשה הקשה והסבוכה ביותר היא כמובן הנווט רון ארד, שבחיפושים אחריו השקיעה מדינת ישראל מיליוני דולרים ומשאבים נוספים ועדיין התעלומה לא נפתרה. יש פה סיפור על פוליטיקה, אגו, מתווכים זרים, טעויות של ארגוני ביון ישראליים וזרים וחוסר שיתוף פעולה. וכמו בכל פעילות, יש הצלחות וכישלונות, וגם שאלה מטרידה שאין לה פתרון – למה וכמה צריכה מדינת ישראל להשקיע בשבויים, נעדרים וגופות חיילים.

פרשת גלעד שליט היא פרשת קו המים. 1000 מחבלים טרוריסטים תמורת שבוי. האם אין בכך מסר מעודד לחטיפות נוספות? ושאלת השאלות: מדוע שבוי יותר חשוב מחייל שמת באותו הקרב או חייל שמת בחילוץ?

במלחמת לבנון השנייה, טנק של צה"ל חטף פגיעה ישירה והתפוצץ ככדור אש. היה ברור שהצוות אינו בין החיים ושלחו חיילים לחלץ חלקי גופות. בתהליך החילוץ נהרג חייל נח"ל, ואני שואל: האם זה היה הכרחי? שאלה של אמונה, שגם היא מנוצלת צינית על ידי אויבנו המרים ביותר. סחר בחלקי גופות תמורת מחבלים חיים וסיכון לוחמים לצורך שחרור שבוי – כל אלו מול הרצון להחזיר שבויים, משאירים אותנו עם שאלות קשות. דומה שצה"ל זקוק לקוד אתי מנוסח היטב בנושא שבויים ונעדרים, אבל הפוליטיקאים שמפחדים מדעת הקהל, לא מספיק אמיצים לקבל החלטות בנושא.

גביע משכר

מכבי תל אביב כדורסל מנסה לקדם את עצמה. מחזירים את גיא גודס וטל בורשטיין. מחתימים את החתימו את נבן ספאחיה כמאמן ראשי ומקווים לטוב. האם זה מספיק? העונה שתבוא בקרוב תספר האם הניתוח הזה יצליח. אותו דבר מכבי חיפה כדורגל. שש שנים של עצב וניסיון להביא שינוי, הפעם עם רכש מסיבי משמעותי. גם כאן מחכים לאוגוסט, והתשובה לא תאחר לבוא.

ראיתי את המשחק בין צ'ילה לגרמניה בגמר גביע הקונפדרציות בסנט פטרסבורג. סנט פטרסבורג אירחה טורניר כדורגל צבעוני, והגמר היה מעצבן ומייאש. גרמניה, כמו גרמניה, ניצלה טעות אחת של צ'ילה והובילה 0:1. וכמו המשפט הידוע, כדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף גרמניה מנצחת, צ'ילה לא פספסה שום הזדמנות לפספס, וכמו תמיד המזל הלך עם הטובים והממושמעים. מאמן גרמניה, יוגי לב, קפץ משמחה בסוף המשחק, כאילו זכה בעוד מונדיאל, ואולי זה הסוד. המשמעת, הכושר, האמונה ובעיקר האנרגיות. אין דרך אחרת להסביר ניצחון גרמני טקטי, שבו ברבע שעה האחרונה גרמניה התגוננה כמו הפועל יהוד בזמנים של צביקה רוזן. בונקר הוא לא בושה, הוא טקטיקה. את זה יודע כל מאמן גרמני, והכי חשוב – עוד גביע לאוסף העצום של נבחרת גרמניה.