מי שיפגוש בפעם הראשונה את אלה טטרו, יתקשה להאמין שמאחורי האישה הצעירה הזו עומדת אימפריה של ריקוד. במבט ראשון היא נראית בכלל כמו ילדה, אבל ממש ילדה, תלמידה בבית ספר יסודי. היא בת 25, נשואה ומתגוררת בקרית ביאליק ועד שהיא תעצור ותקצור את פרי עמלה, ייקח עוד הרבה זמן.
טטרו נולדה בחיפה וכשהייתה בת 3, התגרשו הוריה והיא עברה להתגורר עם אמה בקיבוץ אפק. "הייתי ילדה מיוחדת", היא נזכרת, "ילדת קיבוץ, רצה עם כפכפים בשדות, מאוד עצמאית. ילדה בקיבוץ זה להיות לבד, אין חוקים ואין גבולות, כך שאם אני רוצה ללכת לגן משחקים, אני הולכת".
כבר אז, כשהייתה ילדה קטנה, הודיעה לכל הסובבים אותה, שהיא רוצה להיות בלרינה או מורה לריקוד. היא לא זוכרת כמה נידנדה לאמה, שלבסוף נכנעה ורשמה אותה לסטודיו הנחשב של דניאלה מלאך בקרית אתא. "אני זוכרת שמיד רקדתי עם בוגרות. בשבילי ריקוד זה הכל, זו המשמעות לחיים. אני מאמינה שלכל אחד יש שליחות, והשליחות שלי היא לחיות את הריקוד. ביונסה היא המודל להשראה של עוצמה וכוח נשי והיא חיית במה. הבמה היא הטריטוריה שאני הכי חופשייה בה ושלמה במאת האחוזים. זה המקום שבו אהיה הכי בטוחה בעצמי, גם אם ביונסה תעמוד לידי על הבמה. אנשים היו צוחקים עליי שאני מתהלכת ברחובות בריקודים ושרה לעצמי. זה התחיל מגיל מאוד צעיר והמשיך בטקסים בבית הספר, שתמיד ארגנתי".
המעודדת של עירוני נהריה
עד גיל 8 רקדה טטרו בסטודיו של מלאך, ואז עברה לרקוד בסטודיו של אורלי בצרי בקרית חיים. כשהייתה בת 12, התקבלה למגמת מחול בבית הספר לאמנויות רעות בחיפה. "כל יום הייתי נוסעת באוטובוס לרכבת ומשם לתחנת בת גלים. לילדה בת 12 זה מאוד קשה. לי היה עוד יותר קשה. אם אתה רוצה שהילד שלך יהיה במסגרת כל כך מחייבת כמו בית ספר לאמנויות, אתה צריך להתחייב לו. אמא שלי לא הייתה זמינה לי, כי בדיוק נולדו לה שני ילדים נוספים מזוגיות אחרת. בדרך חזרה הביתה הייתי עוצרת לרקוד אצל בצרי בקרית חיים. יוצאת כל בוקר בשש וחצי וחוזרת בעשר וחצי בלילה. לא היו לי חיים. עד גיל 14 עדיין הייתי יוצאת לבלות פה ושם, אבל מגיל 15, כשהתחילו הבגרויות הייתי יושבת בשבתות ולומדת, כי במהלך השבוע הייתי נרדמת בכיתה".
לטטרו לא הייתה נערות נורמלית. מגיל 13 החלה לפרנס את עצמה ולעבוד כרקדנית באירועים. "כשהייתי בת 15 הייתי קפטנית המעודדות של עירוני נהריה בכדורסל, וזו הייתה תקופה טובה. בארץ, מקצוע המעודדות פחות זוהר, אבל עדיין מאוד מקצועי. ההבדל בין ישראל לחו"ל הוא ששם מעודדת זה מקצוע לכל דבר ויש למעודדות עבודה יומיומית. שם הם לא שוכרים נערות אלא נשים. באותה השנה עירוני נהריה ממש כיכבה והגיעה לפיינל פור. הייתה תחרות בין המעודדות והקבוצה שלי זכתה במקום ראשון".
במבט ראשון קצת קשה להבחין שמאחורי החזות העדינה והשברירית, פורצת, כשנדלקים הזרקורים, רקדנית סוערת. "אפשר להגיד שאני חיית במה", היא מאשרת, "כי כשאני על הבמה, הכל יוצא החוצה בבת אחת. בשפת הגוף אני יכולה להסביר את עצמי הרבה יותר טוב מאשר במילים".
בגיל 16 רקדה לפרנסתה על אוניות שעשועים, וכשסיימה תיכון, התקבלה כרקדנית ל"קונג פו פסטיגל". "זו חוויה של פעם בחיים", היא אומרת, "110 הופעות בשלושה חודשים, ארבע הופעות ביום, עבודה אינטנסיבית, חיפה, תל אביב וירושלים. זה מאוד מספק, זו הייתה עבורי טעימה מהתהילה, היינו בהשקות, הוזמנו לאירועים כאלה ואחרים, הופענו בגיא פינס. כשכל הילדים בגילי סיימו ללמוד וטסו לבורגס, אני הלכתי לעבוד בפסטיגל".
האהבה ניצתה
בצבא שירתה כשוטרת בבית הספר לשוטרים, כששכן בין קרית אתא לשפרעם, לפני שהעתיק את מקומו. השירות הצבאי הקרוב לבית איפשר לה להמשיך לרקוד לאורך כל התקופה ובמקביל לתכנן תוכניות לעתיד. "לקראת סיום הצבא, פתחתי את הסטודיו לריקוד פוינט בקרית אתא. זה היה ממש בתחילת עידן הפייסבוק, כשאנשים עדיין לא ידעו מה הן היכולות של הפייסבוק. הרמתי את הסטודיו בשתי ידיים, לא היה אז פרסום או קידום. כשפתחתי את הסטודיו זה היה כאילו ביונסה הגיעה לקרית אתא. כל העיר באה להירשם, זו הייתה השנה עם מספר התלמידים הגדול ביותר שלי, וכל זה התקיים בסטודיו של 40 מ"ר. "אני הבאתי את הריקוד המקצועי לקרית אתא, לא היה שם שום דבר מפותח לפניי, לא ידעו מה זה היפ-הופ, מה זה מודרני, ידעו רק מה זה ג'אז, ג'אז פאנקי ומחול. הכל היה שם מאוד בתולי, מבחינת כולם זה היה משהו חדש, אחר, מקצועי ואיכותי וזה פתח לילדים דלת מאוד גדולה".
את חיים טטרו הכירה כשהייתה תלמידה בת 14 והוא היה מורה לריקוד בסטודיו של בצרי. אחרי שחצתה את גיל 18, ניצתה בהם האהבה למרות פער הגילאים ביניהם של 15 שנה. "אחרי שחזרתי מהפסטיגל התחיל בינינו קשר רומנטי, וכשהתגייסתי לצבא עברנו לגור ביחד. זו אהבה גדולה, סוג של הערצה, מבחינתי, כי בכל זאת הוא היה המורה שלי. ההצלחה שלו במקצוע סינוורה אותי, כי רציתי להיות רקדנית וגם מובילה. הריקוד זה משהו שחיבר אותנו, כי הקשר בינינו נבנה על הריקוד. אחר כך באה ההצלחה, שהיא עוד משהו שעזר למסד את הקשר, כי אם אנחנו מצליחים לנהל עסק ובית ביחד, אנחנו יכולים הכל. צמחנו ופתחנו עוד סניפים, עם הרבה מהמורות בדרך. עם חיים, רגע אני על תקן האסיסטנטית שלו, רגע האישה הקטנה, רגע בעלת סטודיו לריקוד. אני מחליפה הרבה תפקידים כדי להתמודד איתו, הוא אחר. הוא אדם שהרבה היו רוצים להיות בסביבתו, כל מה שהוא נוגע בו, 99 אחוז שזו הצלחה מסחררת. ודבר נוסף, הוא יודע לתת הרגשה טובה, הרגשת שייכות לכל האנשים שסביבו. הוא מונו, אבל יודע להאציל סמכויות, וככה הוא צובר לעצמו כוח ואנשים רוצים להיות ולעבוד איתו. זו גדולה של בנאדם חד משמעית".
ילדים? לא עכשיו
הם נישאו באוקטובר 2014 בהינומה בחתונה של 600 איש. טטרו בטוחה שהחתונה שלה הייתה ה-חתונה בהא הידיעה. "אני חושבת שזו הייתה החתונה הכי מפוארת שהייתה בעשור האחרון, גם מבחינת רמת ההשקעה והתוכן, הוליווד לא פחות. זה היה או להביא את המשפחה המצומצמת לחוף בתאילנד או שאנו עושים הפקה כמו שאנחנו יודעים לעשות. עד היום אנשים זוכרים את החתונה".
זוכרים שהיא רק בת 25? אז תורידו לחץ מעניין הילדים. יש לה זמן לדחוף עוד כמה דברים לפני שתתמסר לחיתולים וללילות חסרי שינה. "אני תמיד אומרת שאני מגדלת 200 ילדים משלי, אבל אם להיות רצינית, אז הייתי רוצה לעשות עוד כמה דברים לפני שיבואו הילדים. יש רצונות, ואצלי הם בגדר מציאות, ואני יודעת לגרום לדברים לקרות ולא רק להגיד אותם. אין לי חשש שהריון ישנה לי את הגוף, אני בוטחת בו ב-100 אחוז, פשוט כרגע זה לא מרגיש לי נכון. אני בבניית העסק, אני מרגישה שהרכבת עדיין דוהרת ולא הייתי רוצה לעצור אותה".
ואין ספק שהרכבת של טטרו לא עוצרת. בשלוש השנים הראשונות עבדה לבד, אחר כך הוסיפה מורה מקצועית לבלט ומורים להיפ-הופ וברייק-דאנס. אחרי שנה, בעקבות ביקוש של הורים, שלא הייתה להם אפשרות להגיע אחר הצהריים לסטודיו, פתחה סטודיו בבית הספר גורדון, לשם הילדים היו מגיעים מיד עם תום הלימודים. בשנה שעברה השיקה טטרו סניף נוסף, שעובר בימים אלה מאח"י אילת לצומת האצטדיון וב-1 בספטמבר ייפתח הסניף הרביעי ברבמ"ד בקרית מוצקין.
"אני לא מרגישה שאני עושה וי על החלומות שלי. אם אני עושה משהו, אני יודעת לעשות אותו טוב, וגם אם זה יבוא על חשבוני, אשים את כולם בצד כי הסטודיו בשבילי הוא הכל. מאז שפתחתי את הסטודיו, נפתחו עוד בתי ספר לריקוד וכל הזמן חשבנו איך נוכל לצבור כוח ולהיות ייחודיים בצפון. חשבנו איך להתקדם ולפתח את המורים שלנו, כדי לתת להם סוג של אחריות ולפרגן להם כלכלית. מי שמגיע למצב בשלות, אנו עושים סוג של שותפות עם המורים שלנו שפותחים איתנו סניפים נוספים, סוג של שיטה שיווקית".
אני תוהה מתי היא תתרווח ותיהנה מההישגים שלה, תיקח נשימה ותטפח לעצמה על השכם, והיא אומרת: "קשה לי להאמין שזה יקרה. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, מאוד חסרת ביטחון לגבי מה שאני יכולה לעשות. אני מאמינה בעצמי, אבל מזכירה לעצמי שאם לרגע אזיז את הראש הצידה, אני עלולה לאבד משהו בצד השני. אני פריק קונטרול לחלוטין שמשועבדת למקצוע שלי. השאיפה האמיתית שלי היא להיות מאושרת ולהגשים את כל הרצונות שלי בדרך יותר ישרה, עם עליות וירידות, אבל פחות מחוספסת, להרגיש את החיים, כדי שכן אוכל להוריד קצת שכבות מהעור שצברתי, להשתחרר, לצחוק, לחייך, ליהנות מהתוצאות.
"לא גדלתי כילדה רגילה, הגירושים, הצורך לפרנס את עצמי, לשדר כל הזמן שאני גדולה ומבוגרת, לא להיות נטל על המשפחה, להראות שאני יכולה לעשות הכל בכוחות עצמי, לא להראות שאני נפגעת, שמשהו מפריע לי, תמיד לשדר שהכל טוב. זו הישרדות. עוד לא הגעתי למצב שאני יכולה לקחת נשימה וליהנות מהדרך שעשיתי וממה שיש לי, אני משתדלת לשאוף הכי גבוה שיש בהתאם למציאות שלי, אני לא חיה בסרט כלשהו".
בתחילת החודש הציג בית הספר לריקוד שלה את מופע הסיום שלו באולם יד למגינים בקיבוץ יגור לעיני לא פחות מ-1500 איש. "אומרים לי שהבאתי את ביונסה לארץ, אז מיד עם תום המופע, חיים ואני נסענו לראות את ביונסה במילאנו".
