"הדור של ניצולי השואה הולך ונעלם ועל הדור השני (החל מילידי 1946) מוטל התפקיד להמשיך לשמר ולהעביר לדורות הבאים את זיכרון השואה והנספים", מסביר וילי פוגל, בן 70, תושב נצרת עילית ודור שני לשואה, שהוזמן ל"יד ושם" ויהיה בין מניחי הזרים לזכרם של יהודי טרנסילבניה בטקס הזיכרון הממלכתי.
לשואה הייתה השפע רבה גם על החיים של הדור השני אחרי השואה, ובמיוחד על ההיסטוריה של עולי שנות ה- 60 ממדינות מזרח אירופה. על ילדי הדור השני, אשר נולדו להורים שחזרו מהמחנות אחרי טראומה קשה מאוד, מטבע הדברים וגם לפי מחקרים השפיע עליהם מאוד.
"הם גדלו בצל שמירה הדדית, הורים על ילדים וילדים על הורים. ההורים שמרו עליהם באלף עיניים כי רובם איבדו כבר ילדים בחדרי הגזים במחנות והילדים שמרו על הוריהם כי היו מודעים לסבל הרב שעברו במחנות", משחזר פוגל מניסיונו האישי.
עם חזרתם מהמחנות הניצולים שמו להם כמטרה לחדש ולהקים מחדש משפחה, לעלות לארץ . וילי פוגל מספר על משפט המפתח בו גודל וחונך: "לפחות אם תמותו בארץ ישראל, זה יהיה עם נשק ביד ולא מובלים כחיות לחדרי הגזים"
החיים לא היו קלים וילדי הדור השני סבלו מהתנכלות המשטר הקומוניסטי וכמעט כל אחד עבר טקסים משפילים. פוגל נזכר כיצד לעיני כל ילדי בית הספר לקחו מהם את עניבת הפיונר או נזרקו מבית הספר בגלל רצונם של ההורים לעלות לארץ.
ואז בשמחה רבה מהולה בעצב, הגיע האישור לעלות לארץ. "עזבנו הכל, ערים יפות, חברי ילדות, פעילות תרבותית וספורט ועלינו לארץ להתחיל בחיים חדשים", אומר פוגל, שעלה עם משפחתו מהעיר טרגו מורש בהונגריה, "הקליטה לא הייתה קלה, קשיי שפה ומנטליות, מלחמת הקיום של ההורים, הגיוס לצה"ל לא היה פשוט, לעזוב את הפינוקים של האמא החמה והדואגת לטובת הניכור של הצבא, להורים הייתה זו טראומה נוספת, כי כבר איבדה ילד או ילדה".
החליט לחדש הקשר
וילי פוגל היה בן 17 כשעלה לארץ עם משפחתו. הוא איבד אחות וסבתא בשואה והחליט לדאוג לזיכרון הנספים בשואה והחליט לחדש את הקשר בין כל אותם חברי ילדות יהודים, דור שני לשואה, שנותק בינם הקשר עוד בשנותה- 60.
לאחרונה הגיע עם אשתו, שני ילדיו ונכדיו לאושוויץ ויחד עברו את המסלול בו צעדו אמו, אחותו בת השש והסבתא. שלושתם הגיעו ב- 1944 לבירקנאו, בירידה מהקרונות, על הרציף, עמד לו הרופא מנגלה הידוע לשמצה, הפריד ביניהם, שלח את האחות ואת הסבתא לחדרי הגזים במקום ואת האם לבלוק 25 באושוויץ לעבודות. היא השתחררה בסוף המלחמה, שבה לטרגו מורש ויחד עם בעלה ששב ממחנות העבודה במטהאוזן וטרזנשטד הקימו משפחה חדשה.
בטרגו מורש לפני המלחמה הייתה קהילה גדולה מאוד של יהודים. בשנת 1944, 7000 איש הוכנסו לבית חרושת ללבנים בעיר ששימש גטו מעבר לפני שנשלחו ברכבות למחנות העבודה והמוות. מתוכם חזרו רק 1200 שהשאירו הורים, ילדים ומשפחה בתאיי הגזים והחלו בהקמת משפחה חדשה.
ילדי הדור השני של ניצולי השואה נולדו בין השנים 1946-50. תוך עשור מרביתם עזבו את העיר והתפזרו כאשר רובם עלו לארץ, וכך נותק הקשר בין יהודי הקהילה הגדולה, המגובשת והמפוארת של טרגו מורש.
פוגל החל את מלכת חידוש הקשר בין חברי הילדות. הוא הקים קבוצת וואטס אפ בה היו כ- 10 חברים שהכיר וביקש מהם לצרף חברי ילדות נוספים ילידי 1946-50 שעלו לארץ בשנות ה- 60. המחשבה הייתה להגיע לכמה עשרות ולקיים מפגש.
"להפתעתי הקבוצה גדלה, תפחה ותוך זמן קצר הגענו ל- 144 חברים, כולם נרגשים ושמחים על ההזדמנות לחדש קשר עם חברי ילדות איתם נותק הקשר", משחזר פוגל.
כולם החלו לחפש בבוידעם תמונות ילדות ולהעבירם לוילי, שיחד עם חברו אלכס לקטוש, תושב נצרת עילית, וצוות היגוי שהקים, ריכזו ותייגו בהם את הילדים והקימו אלבום תמונות בגוגל דרייב. במהרה הצטרפו גם חברים ארה"ב, קנדה, גרמניה ואוסטרליה והפרויקט הפך לבינלאומי.
הם קבעו מפגש מרגש, שיתקיים ב- 8 במאי בתל אביב. "יגיעו מכל קצוות העולם. ההתרגשות גדולה וכולם מצפים למפגש המרגש", מסכם פוגל.
