זיכרונות שנכתבו על ידי ניצולי שואה תושבי נצרת עילית ותועדו על ידי סופרים מקומיים, הוצגו בטקס המרכזי שארגנה העירייה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביום רביעי האחרון. קטעי הזיכרונות נלקחו מספרים שיצאו לאור על ידי תושבי נצרת עילית. הספר "ניצולי שואה ביישובנו", שכתב הסופר יצחק וקנין, והספר "לחזור לשם" שיצא לאור על ידי ניצולת השואה חנה וייס ואהוד צין. הניצולים מספרים בשפה בהירה ורהוטה את שעבר עליהם, זיכרונות נבחרים מתקופה שיבקשו לשכוח, אך הם מחויבים לשכור ולהזכיר, למען הדורות הבאים, כדי שאף אחד לא ישכח את מאורעות השואה, כדי שאיש לא יגיד "לא ידעתי, לא שמעתי".
השנה הוחלט בעיריית נצרת עילית להעניק ליצירות ולזיכרונות את הבמה המרכזית בטקס העירוני שאורגן על ידי רכזת התרבות במתנ"ס עדי הס ומנהל אגף החינוך בוריס ברודסקי. "העדות האישית של הניצולים החיים בקרבנו ממחישה את הסיפור המצמרר והבלתי נתפס של השואה", הסבירה הס וציינה כי שותפים לרעיון ולהפקת הטקס הם המורים אלעד ברמן מבית ספר אורט נשרת וזהבה פרטוק מאורט מאלון, המנצחת אלכסנדרה קים ומנהל הקונסרבטוריון העירוני סמיון קיסר.
קטע הזיכרון הראשון נכתב על ידי ניצולת השואה רבקה הס: "לילה… אני מותשת. בתוך מסע ארוך ומייגע, כל מה שאני מצליחה להעלות בזיכרוני הם הרעב והעייפות הנוראה. מצאתי את עצמי במקום מוזר, לא מהעולם הזה… סוף הדרך, התחנה הסופית אושוויץ … עולם של גדרות תיל אינסופיות, צל אדם ולהבות".
הניצולה חנה וייס תיארה כיצד צוינו החגים במחנה הריכוז: "כיצד חוגגים חג נוצרי במחנה הריכוז ביקרנאו? לא יוצאים לעבודה! וזה היה בהחלט טוב ואפשר לנו מנוחת מה. הזמן הפנוי נוצל לבדיקת כינים אישית. כמו בדיקת כינים בראש ובבגדים. בצהרי היום קיבלה כל אחת מאתנו תפוח אדם שלם מבושל בקליפתו , אחרי הארוחה אפילו הרשו לנו לצאת מהלוק החוצה".
הניצול מיכאל פויירנג, כתב על המפגש המרגש עם אחיו האובד: "בתום המלחמה מצאתי את עצמי במחנה המעבר באיטליה, בו נאסף ערב רב של שארית הפליטה. לא ידעתי מה עלה בגורל בני משפחתי, במיוחד אחי. כולם ציפו בכיליון עיניים לעלות אל הארץ בה ראינו את עתידנו היחיד האפשרי, בארץ אשר הייתה גנוזה בתפילה לאורך כל ימי הגלות ואשר אותה קיווינו לבנות וליהנות בה . במחנה המעבר אף הכרתי את אשתי לעתיד. והינה יום אחד, בעוד אני מטייל במחנה הענק נכרה בדרכי איש אותו הכרתי מלפני המלחמה נמצא בקצה השני של המחנה. אותה עת נתבשר אחי על הימצאותי במקום. התחלתי לרוץ אחוז אמוק בין ההמון, בקוראי בקול קולות בשם אחי האובד, אף אחי נקט באותה הפעולה מהקצה השני של המחנה וכך נפגשו זעקותינו ושמותינו באמצע המחנה".
את זיכרונותיה של הניצולה פרידה גוך תיעדה נכדתה: "כשסבתא ומשפחתה נכנסו למחנה הן עברו סלקציה" כתבה הנכדה "את פרידה (הסבתא) וגבי (אחותה התאומה) לקח ד"ר מנגלה. האבא והתינוק ואיתם כל שאר בני המשפחה המורחבת, הדודים, בני הדודים, גם השכנים והחברים שהובאו יחד לבירקנאו נשלחו מיידית לתאי הגזים ולקרימטוריום ואת האבא והאח שמעיה לקחו לחלק הנפרד במחנה שהיה מיועד לגברים בלבד".
