המסע בן תשעה הימים של קורנית לנקסנר, מנהלת הפנימייה בכפר הנוער הודיות אל אתיופיה לא שינה את חייה אבל העשיר אותם לאין שיעור. חברה טובה שלה, המשמשת כרכזת חינוך יהודי וקליטת עלייה במחנה שבו שוהים יהודי אתיופיה לקראת עלייתם ארצה בגונדר, העיר השלישית בגודלה באתיופיה, הזמינה אותה לביקור. קורנית ניצלה את חופשת חנוכה כדי להיענות להזמנה.
"אני עובדת כבר 10 שנים עם נוער שעלה ארצה מאתיופיה אבל רק כשביקרתי שם וראיתי את תנאי החיים של המקומיים בעיניים התחילו ליפול לי אסימונים בקצב שאי אפשר לתאר. בית הכנסת ממוקם בפחון, שם מקיימים הממתינים לעלייה את תפילותיהם, בהן מובעת הכמיהה לציון.
"ראיתי שם קבוצה של ישראלים, נערות ונערים שנולדו באתיופיה, הלומדים בחוגי תקשורת, שאותם מעביר העיתונאי דני אבבה, שגם הוא עולה מאתיופיה. הם חזרו לשם במעין מסע שורשים ולא האמינו למראה עיניהם, ארץ מולדתם שאותה הותירו מאחור במרחק אלפי שנות אור".
היא שבה, נרגשת ונרעשת, מהפער הבלתי ייאמן והבלתי נתפס, לתחושתה, בין העליבות המשוועת והעוני שהיתה עדה להם שם לבין התנאים המעולים שזוכים להם ונהנים מהם תלמידי הכפר שבו היא עובדת, ואשר חצי מחניכיו הם נערות ונערים ילידי אתיופיה.
אחד המעמדים המרגשים ביותר שחוותה בביקורה היה המאמץ לחיפוש סבתו של אחד מבוגרי הודיות, אשר כאשר שמע שהיא נוסעת לאתיופיה ביקש ממנה לנסות לאתר את סבתו, שאותה לא ראה מעולם. "שכרתי ג'יפ וחרשתי כמה כפרים עד שמצאתי את הכפר, צ'נדיבה שבו מתגוררת הסבתא. לכל מקום שנסעתי היה אתי מתורגמן, כך שיכולתי לתקשר. הסבתא התרגשה עד דמעות, זו הייתה פגישה שסחררה גם אותי".
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי בעיתון ידיעות הגליל
