fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

בחזרה מהגיהנום

אוסנת רווה, עמדה בראש משלחת ששבה מממסע מטלטל בפולין ומספרת חוויות מרגשות. "המסע הזה צריך לטלטל ולגרום בעיקר לשאול שאלות, לבדוק את עצמנו, כיחידים, כחלק מקבוצה כזו או אחרת, כתושבי ישראל ונצרת עילית. לבדוק את הערכים והאמונות והבחירות וההחלטות והדילמות שלנו. לבדוק מה ואיך אנחנו אומרים ולמי ומתי. והאם בכלל. לבדוק האם אנחנו חשבים רגע לפני – כדי שלא נצטער רגע אחרי"
המשלחת בפולין (צילום עצמי)
המשלחת בפולין (צילום עצמי)

מסע לפולין. שתי מילים עם משמעות כל כך עצומה. זה לא טיול, זו לא נסיעה, זה מסע. וזו לא 'עוד מדינה', זו פולין. ויש למדינה הזו חלק משמעותי באחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה של האנושות כולה.
הגשמת חלומות. גם שתי מילים וגם עם משמעות עצומה, כי לחלום, זו מהות החיים – לשאוף, להשיג, לרצות, להאמין. ולהגשים את החלום, מאפשר תחושה של אושר וסיפוק ויותר מכך, ליצור חלומות חדשים. אז חיברתי את המילים, והגשמתי חלום, ויצאתי בראש משלחת של בני נוער מנצרת עילית למסע לפולין. כשאני מציגה את עצמי, אני אמא, רעיה, בת, אישה, יהודייה וישראלית. וכך יצאתי גם למסע. המשפחה, היא הדבר החשוב ביותר עבורי. לצערי, ההיסטוריה דאגה לכך שמסורת, כלים, מנהגים, סיפורים, תמונות, כל אלה כמעט ולא קיימים כי אני באה ממשפחה של ניצולי שואה. שני ילדיי, ניב ולין, נסעו בכיתה יב' למסע לפולין ודימה נסע במשלחת של עדים במדים בקיץ האחרון, גם, כהגשמת חלום שלו – להגיע לפולין כקצין במשטרת ישראל.

המשלחת בפולין (צילום עצמי)
המשלחת בפולין (צילום עצמי)

ניב שירת בסיירת גבעתי ולין בקרקל ומעבר לחינוך ולמהות של הבית, למסע הזה שלהם לפולין היה חלק חשוב בבחירות שלהם, בצבא, ובכלל. כי המשמעות והחשיבות של מסע שכזה במשפחתנו הן תולדה ישירה של המהות שלנו. לאהוב את הארץ היחידה שיש לנו, להיות מחוברים להיסטוריה, להיות גאים במי שאנחנו, לתת, לא רק לקבל, לשאול ולבחון בראש ובראשונה את עצמנו.
אני מדליקה נרות ביום שישי ובטקס היציאה אמרתי, שעם ההכנה למסע הזה הבנתי, שהרגע הזה, הקסום והמיוחד, גדול הרבה יותר מכל מה שחשבתי. כי מעבר לכך שאיתי מדליקות את הנרות נשים בכל העולם בהווה, מדליקות איתי גם כל הנשים מהעבר, הסבתות, האמהות, האחיות, אלה שהדליקו נרות במשך דורות בעיירות, אחר כך בגטאות, אחר כך במחנות ואחר כך כבר לא. ואליהן, מצטרפות כל הנשים של העתיד שמהוות את התקווה והחלומות. וכל אלה, באו איתי לפולין.
שאלתי את בני הנוער, ושאלתי גם את עצמי, מדוע לצאת למסע כזה. בעיני, ללמוד ולנסות אולי להבין, זו מטרה אחת, אבל לא החשובה ביותר. בעיני, המסע הזה צריך לטלטל ולגרום בעיקר לשאול שאלות, לבדוק את עצמנו, כיחידים, כחלק מקבוצה כזו או אחרת, כתושבי ישראל ונצרת עילית. לבדוק את הערכים והאמונות והבחירות וההחלטות והדילמות שלנו. לבדוק מה ואיך אנחנו אומרים ולמי ומתי. והאם בכלל. לבדוק האם אנחנו חשבים רגע לפני – כדי שלא נצטער רגע אחרי. לבדוק. לשאול. גם אם לא תמיד נקבל תשובות.
אז שאלות היו לי הרבה. תשובות? פחות. אי אפשר באמת להבין. אי אפשר באמת לקלוט. מצאתי את עצמי חושבת על המשפחה שלי – זו של היום. מה היה אם… ומצאתי את עצמי חושבת על המשפחה שלי – זו של פעם, שנרצחה במיידנק, בגטאות, בעיירות, בבורות. מה היה אם לא…
השבוע הזה תובעני, סוחט רגשית ופיזית ומחייב למתוח את הגבולות האישיים שוב ושוב. מדובר במסע של עבר והווה שמעלה הרבה שאלות לגבי העתיד. מדובר בהליכה בין שרידים לצד מצבות זוועה שנותרו כשהיו והכל בתוך תפאורה של ירוק ועצים ובעיקר, שקט שצועק.
מנעד הרגשות מטורף, ובשניות, חווים כאב וכעס וריקנות ותקווה ואובדן גם יחד, בעוצמות ובחדות. הדמעות הן חלק בלתי נפרד מכל יום אך גם בהן אין נחמה.
המסע הזה דומה לנסיעה ברכבת הרים דוהרת. עליות ומורדות, רגעים של ביחד ולבד, לבד בכלל ולבד בתוך הביחד. הדלקתי בו נרות זיכרון והנחתי פרחים, שרתי את 'התקווה' בקולי קולות, התרגשתי שוב ושוב למראה הדגל הכחול לבן שלנו המונף באושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, בורות המוות בזבילטובסקה גורה, וורשה ולודז'.
רקדתי ושרתי בערב חסידי אומות העולם, חיבקתי והתחבקתי, קפאתי מקור של בחוץ ובפנים, אכלתי ממתקים, שתיתי תה, ראיתי סרטים, התרגשתי מהמכתבים מהבית, דיברתי עם ועל, ושוב בכיתי.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות