חדרו של סגן ארז שטרק הוא קפסולת זמן שנשמרת כבר עשרים שנה, מאותו יום שבו יצא מהבית בדרכו אל מוצב הבופור בלבנון. המיטה עליה ישן מסודרת ועליה מונח השחפ"ץ הצבאי שלו שעליו רשום "אש" בטוש כהה. על הקירות תלויות תמונות שלו ותעודות ובארון עם דלתות זכוכית מונחים גביעים ודברים שהיו קרובים לו. שטרק הוא מבין 73 חללי אסון התעופה הגדול ביותר שידעה ישראל כששני מסוקים שהיו בדרכם ללבנון התנגשו מעל שאר ישוב וכל מי שהיה בהם נהרג.
"ארז חי בבית" אומרת ברכה שטרק, אימו של ארז "הבגדים שלו, החפצים שלו, הכל נשאר בחדר שלו, לא הוצאתי שום דבר". את שירותו בדרום לבנון כקצין קשר הסתיר ארז מאימו וסיפר לה שהוא בכלל משרת בבסיס בירנית בגליל המערבי ולכן גם שנודע לה על התאונה המחרידה היא לא חשבה לרגע שבנה בין הנספים. "אני היחידה מבני הבית שלא ידעה איפה הוא משרת" היא מספרת "כולם ידעו שהוא בדרך לבופור ובגלל שהוא לא רצה להדאיג אותי הוא סיפר לי שהוא נמצא בבירנית. הייתי בעבודה שקרה האסון והיה בי כאב אדיר על החיילים שנהרגו אבל לרגע לא חשבתי שארז ביניהם. מאיר (בעלה ואביו של ארז) התקשר אלי ואמר לי "אין לנו בן". בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר כי מבחינתי ארז היה במקום אחר ואז הוא סיפר לי".
במהלך השבעה נחשפה המשפחה לשיר שכתב ארז לפני מותו. האח והאחות, אילן ואושרית, אירגנו את החדר של ארז. בפנקס הקצין שלו מצאה אושרית את השיר שכתב אחיה ולאחר מכן הולחן על ידי "כנסיית השכל" והפך לשיר "שום דבר לא יפגע בי". "בהתחלה נתתי את השיר לרמי קלינשטיין שילחין אותו עבור המשפחה" היא אומרת "ואז זה הגיע לכנסיית השכל שהלחינה אותו בדרך שלה במסגרת הפרוייקט של גלי צה"ל וככה ארז מונצח כל הזמן. מאיר תמיד אמר לו "תשמור על עצמך, כי אם יקרה לך משהו אין לי עוד טעם בחיים".
שטרק אינה מאמינה בקלישאה לפיה מרחק הזמן מרפא את הכאב "הזמן לא מרפא, הכאב הוא אותו כאב, האובדן הוא אותו אובדן והחוסר הוא אותו חוסר ואין שום דבר שמרפא". משפחת שטרק ידעה זמנים קשים של התמודדות עם המוות "כל אחד לוקח את זה אחרת. יש הורים שעם כל הכאב והצער שלהם הלכו קדימה והם יוצאים ומבלים. לי אישית עדיין מאוד קשה להתמודד. אנחנו היינו בקרקעית וכשנולדו לנו הנכדים החלטנו שאנחנו בוחרים בחיים. החיים אכזריים אבל התחלנו להרים את הראש, אפילו שזה לא אותם חיים. דבר אחד אסרה שטרק על שני ילדיה, לקרוא למי מילדיהם על שמו של ארז.
בסלון ביתה בקרית אתא, אותו בית שבו גדל ארז, היא עוקבת בעיניים נוצצות אחר הנכדה שמשחקת עם החתולה. על צווארה תליון זהב עליו חרותה דמותו של ארז ומעל הספה תלוי ציור ענק של ארז שצייר אחד מחיילי היחידה שלו בחיל התקשוב. "זה חיל מיוחד" היא אומרת "מהחייל הפשוט ביותר עד הקצין הבכיר ביותר. היחס שאני מקבלת מאנשי חיל התקשוב זה כמו חממה, בלי ארז אבל בזכותו אני בחממה הזו. אם לא הם מזמן כבר לא הייתי פה. הם הטבעת שעוטפת אותי ומחבקת".
בתקופה שבה שהה צה"ל בדרום לבנון הייתה שטרק בין אלו שקראו אז ליציאת צה"ל מדרום לבנון "אני רציתי שיצאו מלבנון ואהוד ברק עשה את זה מאוחר מדי. אם הוא היה עושה את זה בזמן אז ארז ושאר החיילים היו בין החיים". צה"ל יצא מלבנון שלוש שנים לאחר אסון המסוקים שהגביר את הקריאות בציבור לצאת מלבנון. נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, הגיע לבקר כל אחת מהמשפחות השכולות במסע מרתוני שנמשך כמה שבועות, ניגוד מוחלט להתנהלות שרי הממשלה שלא הגיעו אפילו להלוויות של חללי צה"ל בעת האחרונה.
אסון המסוקים אירע בשעת לילה. בכדי למנוע פגיעה של חיזבאללה בחיילים שנוסעים בשיירת כלי רכב, השתמש צה"ל במסוקים להעברת כוחות אל תוך המוצבים באזורים המסוכנים ביותר של דרום לבנון. שני המסוקים התנגשו באוויר בעת שהיו מעל שאר ישוב בדרך לחצות את הגבול וכל מי שהיה בהם נספה. ועדת החקירה שהוקמה לא הצליחה לקבוע חד משמעית את הסיבה לתאונה האווירית בין שני המסוקים. באסון נהרגו 18 קצינים ו-55 חוגרים. הקצין הבכיר ביותר שנהרג היה סא"ל משה מועלם, שהתגורר אז בקרית ים. אשתו, שולי מועלם, משמשת היום כחברת כנסת.
מרחק הזמן מאפשר לה גם להתבונן בדור הנוכחי של החיילים ולהגיד "הדור של אז זה לא הדור של היום. אז לא היה דור מפונק כמו שיש היום, הם עשו את עבודתם נאמנה בכל מקום. הדור של היום הם מפונקים ואם הם ישנו לא טוב בלילה הם מתקשרים לאימא שמתקשרת למפקדים. היום ההורים נמצאים יותר מדי, סליחה על הביטוי, בתוך התחת של הילדים".
