בערב יום השואה, ביום ראשון הקרוב, יעלה יוסף מץ, 86 מקרית מוצקין אל בימת הטקס המרכזי בעירו וידליק משואה. מץ היה בן 10, כשהנאצים הגיעו להולנד ונשלח עם אחיו להתחבא אצל משפחה נוצרית.
מץ נולד בדנהאך, כפר דייגים בהולנד. הוא חי עם הוריו, יוסף וקלרה, אחיו הגדול ממנו בשנתיים, ברנרד, ואחותם בת ה-5, בוניה. אביו, שהיה צלם, מצא עבודה בחנות צילום בעיר סמוכה והיה מצלם חתונות.
"לפני המלחמה הייתה לי ילדות רגילה כמו של כל הילדים", סיפר מץ השבוע, "במאי 1940 הנאצים פלשו להולנד, והאנשים לא האמינו שיקרה משהו, כי היו יחסים טובים בין המדינות, אבל הנאצים רצו לנקום באנגליה והם החליטו להגיע אליה דרך הולנד. הנוצרים בהולנד היו אופטימיים. אמרו שהנאצים נחמדים ולא יקרה כלום. באמת, בהתחלה הנאצים התנהגו מאוד יפה להולנדים, עד שהם הפגיזו את רוטרדם ואמרו שאם ההולנדים לא ייכנעו, הם יפגיזו את כל הערים בהולנד. מאחר שלהולנדים היה צבא קטן, הם לא יכלו לעשות כלום והפסיקו את המלחמה אחרי חמישה ימים. לאט~לאט הנאצים הסיתו את ההולנדים נגד היהודים עם כל מיני שקרים".
כשהנאצים התחילו ללחוץ על ההולנדים, היהודים הרגישו זאת על בשרם. "אני זוכר שהיינו צריכים ללכת עם הטלאי הצהוב ואני זוכר את הפחד שלי. זו הייתה תקופה איומה, אני זוכר את אמא. המצב היה נורא ליהודים".
מר איקס
ערב אחד, בשנת 1942, הגיע לבית משפחת מץ אדם שאביו הכיר בחנות לצילום. אותו האיש, שמץ ואחיו קראו לו "מר איקס", כי עד סוף המלחמה לא ידעו את שמו, אמר להורים, שיש זוג הולנדים שמוכן להחביא שני ילדים. "ההורים אמרו לנו שזה זמני. מה כבר יכלו להגיד, אבל לא ראינו אותם יותר. הובאנו לזוג. הוא הלך לעבודה בבוקר, והיא הייתה עקרת בית. אני חושב שהיא הייתה היחידה במלחמה שהביאה את החומר הלימודי מבית הספר ולימדה אותנו בבית. הכל היה פנטסטי, עד שיום אחד היא הלכה לקניות, נעלה את הבית מקדימה, אבל לא מאחורה. בזמנים ההם, היה נהוג שאם למישהו היה חסר משהו, היא היה נכנס לבית השכן בלי לדפוק בדלת. פתאום נפתחה הדלת מאחורה, כשאני ואחי ישבנו ליד השולחן, ומולנו עמדה השכנה והסתכלה עלינו. היא ראתה והבינה שאנחנו יהודים. אחרי שעמדה ככה כמה דקות, היא חזרה הביתה. כעבור חצי שעה הגיעה בעלת הבית וסיפרנו לה. היות שאיש בהולנד לא ידע מי בעד הנאצים ומי נגדם, כשבעלה הגיע הביתה היא סיפרה לו, ומיד הוא צלצל לאיש מהמחתרת, שבאותו הערב בא לקחת אותנו".
מאותו הרגע, הם הועברו מיד ליד. תחילה, הועברו לנגר שהחביא אותם במחסן עצים. "פעמיים ביום הוא היה בא, או מישהו מהמשפחה שלו, כדי להביא לנו אוכל. בכל זאת שני ילדים. כעבור אני לא יודע כמה זמן, אנחנו רואים טיפוס לא נעים מסתכל דרך החלון ורואה אותנו. בערב, כשהנגר הגיע להביא לנו אוכל, סיפרנו לו, וכבר באותו הערב, בחושך, העבירו אותנו למקום אחר".
זונה של הנאצים
הפעם הועברו שני הילדים לבית של בני זוג. הבעל עבד בעיר סמוכה, והאישה הפכה לזונה של הגרמנים. מץ מתאר: "נכנסנו לסלון. הייתה בו תמונה גדולה של היטלר. היינו המומים. 'מר איקס' חשב שזה יהיה מקום טוב עבורנו, כי הגסטפו לא יחפש שם. בעליית הגג היו חדרים קטנים והכניסו אותנו לשם. אחרי זמן מה 'מר איקס' שינה את דעתו וחשב שאולי זה פשע שלמטה יש זונה של נאצים ולמעלה ילדים, כי חס ושלום אחד מהנאצים עלול לעלות למעלה".
שוב, בחושך, ואחרי הליכה של הרבה מאוד שעות, הגיעו מץ ואחיו לחווה חקלאית. בחווה חיו שבעה ילדים – חמישה בנים ושתי בנות – בגילאים מבוגרים, שהוריהם נפטרו. את פניהם קיבל הבן הבכור פיט. "הוא אמר לנו שאנחנו לניסיון של חודש, כי אולי גם לנו לא יתאים להיות בחווה עם פרות. הוא אמר שבמהלך כל היום אחד מאיתנו יישב מאחורי הווילון ויסתכל על השביל, לראות אם מישהו בא. הדבר השני שהוא אמר לנו היה שבלילה אנחנו לא ישנים בתוך הבית. היה מתבן ליד הבית, ובפנים הייתה מלונה של כלב גדול. ממש מפחיד. כל בלילה, בשעה עשר, הוא היה מוציא את הכלב מהמלונה, ואנחנו זחלנו פנימה וישנו על משהו רך ששמו שם. 20 חודשים, כל לילה, ישנו במלונה עם הבגדים ועם הנעליים. בחמש בבוקר, כשהיה הולך לחלוב, היה מוציא אותנו אחרי שווידא שאין אף אחד בסביבה. היינו בטוחים שאף אחד לא יודע".
המשפחה ההולנדית הזו הייתה קתולית, ובכל מקום בבית היה תלוי צלב. אחת הבנות הצעירות במשפחה, טואו, בת 16 בלבד, דאגה לאחים מץ בכל דבר ועניין. "היא ממש הצילה אותנו", אומר מץ.
רדיו בחבילת קש
הנאצים עשו את טעות חייהם ונכנסו לרוסיה. כדי שההולנדים לא ישמעו על ההפסד שלהם ברוסיה, הם עברו בית-בית ולקחו מהם את מכשירי הרדיו, כדי שההולנדים לא ישמעו את החדשות. "כשהם הגיעו לקחת את מכשירי הרדיו מהחווה, פיט נתן להם מכשיר אחד, ואת השני הכניס לחבילת קש באורווה. רק הוא ידע בדיוק איפה הכפתור. מדי ערב הוא היה מכניס את היד לחבילת הקש, מדליק את הרדיו ומקשיב לחדשות. יום אחד הוא שמע שהקנדים נכנסו להולנד והם מתקרבים לכפר שלהם. הוא רקד משמחה והחליט שביום הניצחון הוא מוכרח לשתות בירה. מאיפה הוא לקח בירה, אני לא יודע, אבל הוא מילא הרבה בקבוקים בבירה. באותו הלילה, אחי ואני ישנו במלונה, ופתאום הכלב התחיל לנבוח בצורה היסטרית. שמענו בשלג את המגפיים של הגרמנים ואותם צורחים האחד על השני. היינו בטוחים שזהו. הם נכנסו לאורווה, הסוסים שלהם אכלו את החציר, ואנחנו בתוך המלונה. מתברר שברוסיה נהרגו המון נאצים. היטלר לקח את כל החיילים הצעירים ששהו בהולנד ושלח אותם לרוסיה ואת הזקנים העביר להולנד. לאלה שנשארו בהולנד, לא סיפקו אוכל, והם החליטו לערוק וללכת לחפש אוכל בלי שהמפקד שלהם יידע.
"גם פיט שמע את הכלב וקם, לבש מגפים ומעיל, פתח את הדלת וראה את הנאצים בחוץ. הוא ידע שאם יגלו אותנו, ישרפו את כל המשק ויהרגו את כולם. הוא צעק להם: 'תיכנסו הביתה, יש כאן בירה בשבילכם'. אם אדם שכל חייו שותה אלכוהול, לא שותה במשך שנה, כשאתה נותן לו כוסית בירה, הוא שוכב על הרצפה שיכור, וזה מה שקרה".
אחרי שהנאצים השיכורים נרדמו על הרצפה, יצאה טואו מהבית והכניסה את האחים מץ אל הבית, דרך אחד החלונות. כך, בעצם, נוצרה למשפחה בעיה רצינית: שני ילדים יהודים מוסתרים בבית עם מחלקה של נאצים שהחליטו לערוק ושהו בחווה שם במשך שבועיים.
הכומר הלשין על הנאצים
מץ: "כעבור שבועיים כינס פיט את כל בני המשפחה ופרש בפניהם את הבעיה. הוא אמר להם שמדי יום הוא מגיע לאורווה ומדבר איתנו ובפעם האחרונה לא ענינו לו. 'אנחנו הורגים אותם', הוא אמר לאחיו. טואו אמרה לו ללכת לדבר עם הכומר, כי אצל הקתולים יש חיסיון בווידוי. פיט סיפר לכומר על הגרמנים שבאו אליו בלי רשות וגם עלינו, והכומר אמר לו: 'בני, לך הביתה, הכל יהיה בסדר'. כשפיט הגיע הביתה, הכומר הרים טלפון לגסטפו והלשין על העריקים".
לא חלף עוד זמן רב עד שהקנדים הגיעו לכפר. ההולנדים חגגו את סוף המלחמה, אבל האחים מץ לא ידעו מה עלה בגורל הוריהם ואחותם. "פיט, שראה שאנחנו מאוד עצובים, נתן לנו שני זוגות אופניים ואמר לנו ללכת הביתה. נסענו לכפר שלנו, והשכן, שהכיר וזיהה אותנו, הכניס אותנו אליו הביתה וסיפר שההורים שלנו ואחותנו הקטנה נהרגו. חזרנו לחווה. פיט אמר לנו שהם אוהבים אותנו מאוד, שנישאר שם ונלמד בבית הספר, אחרי ששלוש שנים לא למדנו.
"דודה שלנו, דנטה מארי, ששרדה את בלזן, אבל איבדה את בעלה וילדיה ולא רצתה לחיות, גילתה שאנחנו בחיים והיא באה ולקחה אותנו אליה, עד שעלינו לארץ בשנת 1952".
הדודה פינקה את האחים בכל אשר יכלה בניסיון לפצותם על התקופה המזוויעה שעברו. "מכיוון שהיינו כל כך הרבה זמן אצל הקתולים, המשכנו ללכת לכומר בסתר. חשבנו שהדודה לא יודעת, אבל היא ידעה. בינתיים, הבריגדה מישראל הגיעה להולנד, כי הם שמעו שכל כך הרבה ילדים נותרו ללא הורים. בקיץ, בחופש הגדול, הם הקימו מחנה קיץ לילדים יהודים ופרסמו בעיתונות. דנטה מארי קראה את זה, לא שאלה אותנו והביאה אותנו לשם. מישראל הביאו רקדנית שתלמד את הילדים לרקוד וכמובן מדריכים".
מאוחר יותר הוקמה קבוצה של בני 18, שרצו להיות חלוצים, איתם הגיע מץ לישראל והתגלגל לקיבוץ עמיעד. אחיו ברנרד, שלמד בגימנסיה בהולנד, נרשם ללימודים באוניברסיטת ירושלים, בעוד שמץ נשלח לקטיף בקיבוץ. הדודה נשארה בהולנד, כי מברגן בלזן היא חזרה חולה, אבל במשך שנים שימשה סבתא לילדים של האחים מץ, ומדי קיץ הייתה מגיעה לבקר".
צילום: דורון גולן
מורה לאנגלית
מץ נרשם ללימודי הוראה, ובשנת 1956, כשסיים את הלימודים, נשלח ללמד אנגלית במושב היוגב ליד מגידו. הוא לימד כ~20 שנה בניר העמק ליד עפולה. נולדו לו שלוש בנות מאשתו הראשונה. בשנת 1974 נישא לרותי, ילידת המבורג בגרמניה, ומאז מתגוררים בני הזוג בקרית מוצקין. כיום יש לו שבעה נכדים וחמישה נינים.
"יומיים אחרי שיצאתי לפנסיה, אמרתי לרותי שמשעמם לי. לידנו, במוצקין, הייתה מועדונית וראיתי שאחרי הצהריים ילדים אתיופים נכנסים לשם. הלכתי לשם וראיתי אישה שמיד רואים שהיא הבוסית, ניגשתי אליה ואמרתי שאני מורה לאנגלית ומוכן לעזור אחר הצהריים. היא כמעט חיבקה אותי משמחה. הייתי שם כמה שנים ונהניתי מזה מאוד".
אחרי מספר שנים כשנסגרה המועדונית, ניגש מץ לבית הספר ויצמן, שם המנהל, אותו הכיר אותו מעבודתו במועדונית, נתן לו את ההזדמנות ללמד אנגלית פעמיים בשבוע. עד היום מגיע מץ פעמיים בשבוע לבית הספר וייצמן ועוזר לתלמידים מתקשים באנגלית.
"כל השנים שמרנו על קשר עם כל האחים של המשפחה הקתולית בהולנד. עם טואו שמרתי על קשר עד שנפטרה בגיל 90. היום אנחנו בקשר עם מי שעדיין חי. לפני כמה שנים, בדיוק כשלימדתי אנגלית בכיתה, נכנס המנהל ולחש לי לצאת החוצה. הוא אמר שטלפנו מהולנד ומסרו שווים, אחיו השני של פיט, נפטר, ואשתו רוצה שאחד מאיתנו יבוא להלוויה ושלא יקברו אותו עד שנבוא. רותי מיד הלכה לסוכנות הנסיעות וסידרה נסיעה. באתי הביתה, לקחתי כרטיס טיסה ולפנות ערב הגעתי להולנד. בהלוויה הכומר אמר שהנפטר הציל שני ילדים יהודים במלחמה, ואחד מהם בא מישראל והוא סימן לי לקום. קמתי, וכולם נעצו בי מבטים. אחרי ההלוויה, הלכתי עם המשפחה והשכנים לבית קפה. פתאום מישהו בא ושם את היד שלו על הכתף. אני מסתכל עליו ורואה איש שאני לא מכיר, שאומר לי: 'אני השכן בצד הימני של החווה. אתם חשבתם שלא ידעתי. מהיום הראשון ידעתי עליכם, אבל לא פטפטתי'".
אחיו של מץ, ברנרד, שבישראלי הפך לדב, עסק אף הוא בהוראה והתגורר בכפר גלים. כשיצא האח לפנסיה, הוא הרגיש שהוא מוכרח לעשות משהו. מץ: "הוא התחיל לחפש בהולנד אנשים לא יהודים שהצילו יהודים וסידר להם את התואר 'חסידי אומות עולם' וגם למשפחה שהצילה אותנו כמובן. האח שגר היום בקנדה, ארי ואן-ווליט, הגיע לישראל כדי לקבל את התואר בשם המשפחה והשם שלהם כתוב גם על הקיר במוזיאון השואה ביד ושם".
ברנרד, אחיו של יוסף מץ, נפטר לפני כשבועיים.
